[דברים כ'א 1-9]
"א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר
ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ
אֶל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה
הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר
לֹא-עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל.
ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר
לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם
בָּחַר הא אֱ-לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב
וְכָל-נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא
הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה
וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ ה' וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל;
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר
הַדָּם הַנָּקִי--מִקִּרְבֶּךָ: כִּי-תַעֲשֶׂה
הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'."
הכתוב חוזר לתחילת הפרשה, לנושאי סדרי שלטון ומשפט, אך מעלה זווית
ראות חדשה.
אחריות סביבתית - עיר אשר בקרבתה נמצא חלל, אינה יכולה לחמוק מאחריות.
יתר על כן זקני העיר [נכבדיה, השופטים, המורים והרבנים] הם אשר חייבים
להצהיר
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי מישהו חושד
ברב ישיש שהוא הרוצח? אלא להדגיש את האחריות האישית, אפילו אם האשמה היא שלא ראה.
והתורה גם אינה מנקה את הכהנים המחנכים והמשמשים בקודש.
חז"ל אף מוסיפים חובת ליווי זר המגיע לישוב שאינו מכיר, הרשויות חייבות
לדאוג לליווי שלו ושיצא מהעיר בבטחה.
הפרשה מסיימת ב"ועשית הישר", אחריות ציבורית מוסרית של
המנהיגים ועובדי הציבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה