פרקי משה - חיי שרה

   חיי שרה –-   הפרשה   נקראת: "חיי שרה" וכן "ויחי יעקב" כדי ללמדנו שצדיקים במיתתם קרויים חיים.  וישב אברהם בבאר שבע - לאחר העקידה, ויבוא לספוד את שרה, פירושים רבים נאמרו למיקום של אברהם וסדר ישיבתו בחברון בגרר ובבאר שבע, אולי ניתן להציע כי אברהם חי בנפרד משרה לאחר העקידה, כי כתוב גם שלקח פילגש או פילגשים.  אומר הב שטיינזלץ: – פרשת חיי שרה 'שלווה' יחסית לאחר 'וירא' הסוערת, יש להניח שאברהם הגיע לשלב שקט, למרות שגם ב'ויראי היה כבר קשיש. גם בחיים שלנו יש תקופות, ונראה שכדי להגיע לשלווה יש גם לעבור סערות, כמו  גם ששת ימי המעשה ושבת מנוחה. גינזבורג – הפרשה נקראת חיי שרה למרות שהיא עוסקת במיתתה, אכן יש חיים גם אחרי המוות. קיים עולם הנשמות ותהיה גם תחיית המתים. כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה (נמ' נידה לב). מה יעשה אדם ויחיה, ימית את עצמו , וכן דוד מלך ישראל חי וקיים, וגם יחי אדוני המלך דוד לעולם.     שני חיי שרה -    ברשב"ם ובזוהר – שרה היא היחידה באמהות שנתפרשו בתורה שני חייה כי היא אם האומה, וכן בישעיהו אל שרה תחוללכם.                                                                                   ויבוא אברהם – רש"י – שבא מבאר שבע, ויצחק היה עם אמו בעת מותה     (אברבנאל).            גר ותושב אנכי – ספורנו – כיוון שאני גר אין לי קבר אבל באתי להיות תושב.                    ופיגעו לי בעפרון – רמב"ן – כי לא היה לו לכבוד למכור נחלת אבותיו. ולכן כשמכר כלל את השדה כי לא היה נאה לו למכור מערה בתוך שדהו.                                                                                                        על עין המים – בעל הטורים וחזקוני – כי כל מה שתעשה הנערה כאן זה מחמת עצמה, לא כמו בביתה.                                                                                                                   וגם לגמליך אשקה - יצחק -בעקבות הכמות הענקית של מים הנדרשת להשקיית הגמלים ואי הסבירות לכך שהילדה עובדת קשה מאוד ללא עזרה של אליעזר ואנשיו, מציע לנקד וגם לגמליך בפתח  תחת הג' ואז הכל סביר יותר. [אעיר כי ייתכן ולא הירשו לזרים לשאוב, אמנם האברבנאל אומר כי זה החסד שעשתה שלא אמרה לו תשאב בעצמך].                                                                                                       אחוזת קבר - נחשוני - ספורנו מציין את ישעיהו – מי לך כי הצבת לך קבר, פסוק זה מעיד כי הקבר נותן אזרחות, וגם את הקשר בין אבות ובנים.   לספוד לשרה ולבכותה – התזקוני אומר שבכה על שאין לו קרקע היכן לקבור אותה . הרבי – מסורת כי אדם וחוה נקברו שם, ואז מובן מדוע אברהם בחר במקום זה, כדי שיהא ברור כי תפקידו בעולם ותפקיד' זרעו – עם ישראל הוא כלל עולמי. הרב אפשטיין – זו פרשה יחידה בתורה המתחילה במילים חיי מישהו, ולכאורה באה להביא התבוננות בנושא, אך למעשה התורה עוברת מיד לקבורה, שיש לה הקשר לפסוק אל עפר תשוב, וגם אל לזרעך אתן את הארץ הזאת – לחיות למות ולהיקבר. במקרה זה הקבורה היא מעשה בעל משמעות פוליטית היסטורית גדולה. יש כאן מעבר ממשהו שהוא בין גר ותושב לבעל שדה בארץ. למרות הפרשה העוסקת בקבורה אין הקבר נזכר בתורה כמקום מיוחד, בניגוד לפירמידות של מצרים, ובניגוד להר המוריה. מוריה לשון הוראה לישראל, המקום בו הוקרב וניצול יצחק על ידי הוראת הבורא . הוא אינו זיכרון למתים אלא לקדושת החיים. אפילו מסירות נפש – מוות על קידוש ה' - באה להראות על הדביקות בערכי החיים עד כדי מסירת החיים. חייבים בה בעיקר בפרהסיה כי היא נעשית בשביל הערכים כאן ולא בשביל עולם אחר. לכן ברור לאן עולים לרגל, ואני רואה עליבות במוסכמה שיש לעלות לרגל למערת המכפלה. נכון שבחירת המקום הייתה מכוונת, שאברהם ידע משהו שאנחנו לא יודעים. יש בה גם רמז לעתיד – שייקברו בה, ובזוהר ששם נקברו אדם וחווה, כלומר כמין עריסת האנושות. כשאנו מתקרבים לשורשינו אנחנו מתקרבים גם לאדם בכלל.  בחסידות (בית יעקב ושפת אמת) על פי הזוהר , מכפלה – שם ה' כפול, הא זעירא במילה בהיבראם, וברש"י – יום השישי - האות של הבריאה היא גם האות של מתן תורה. ומסביר השפת אמת שבהיבראם זה הטבע, ורק ביום השבת התווסף מעין עולם הבא וזה נגמר במתן תורה – בראשית – בשביל ישראל שיקבלו את התורה. השגחת ה' הוא קיום התורה, והיא על ידי התורה. האות ה' היא אות הנשימה, ואות לכך שאנו בעלי נשמה. המקום לקבורה שחיפש אברהם הוא מקום שבו יוקדשו החיים – בית החיים. ובשפ"א גם – שמי שקברו בה שכרו כפול, ויש בה בית תחתון ועליון (רש"י) , והכל תלוי בהכנת האדם בעולם הזה כי לכל דבר יש שורש למעלה וגם למטה, ה' עילאה וה' תתאה.  מזמור אשת חיל נדרש על שרה, ואולי זממה שדה ותיקחהו בא לומר שזו צוואה של שרה. במהר"ל – בן הא הא – בסיום פרק ה באבות - הוא בן גרים, כי זה מה שהגר רוצה – נשמה חדשה.  אברהם תמיד הולך, אפילו לך לך הראשון נאמר לו כשכבר היה בדרך.    יצחק מצא את המוות בתחילת דרכו – כשנאמר לו השה לעולה בני. מוות זה שימש כתנאי ויסוד לחייו, כאילו חיים אחרי המוות. אנחנו יכולים לראות את עצמנו כבני חי ובני מת שהפך לחי. אצל יצחק אפרו צבור על המזבח, אברהם עצמו כאילו עפר ואפר.   יצחק חוזר לחיים בזכות רבקה, יצחק הוא הראשון שכתוב בו ויאהבה, זו כאילו לידה שניה.                                                                           ויאמר אל עבדו... לך ולקחת אישה לבני -  העמק דבר –כיוון שאברהם היה זקן מללכת בעצמו, וגם מכיוון שהיה מבורך בכל הכבוד בארץ והיה עסוק עם הרבה אנשים.    הרב יהושע שפירא  –  אברהם לא הלך למצוא אשה ליצחק, כי יש ייתרון לעבד הנצרך לסימנים - למידות .  דרך ארץ קדמה לתורה ניתן לפרש – היסוד לבנות עליו את התורה, וניתן להבין  שהיא קודמת במעלתה כיוון שהיא יסוד ושורש התורה. בדברי חיים ויטל נמצא שהמידות הן בנפש השפלה והתורה בנפש הטהורה, אך התורה אינה מתקיימת אלא דרך הנפש השפלה, ולכן אמרו שענווה מביאה לרוח הקודש ועוד.. המידות הטובות הן בסיס וגם יש להן מעלה גדולה יותר. ועליהן נאמר זכה נהיית לו סם חיים.  לגבי זוגיות נפסק כי יישא אשה ואח"כ ילמד תורה, גם כיוון שזה מחייב אותו לשפר מידותיו. הרמח"ל וכן רבנו בחיי קובעים שהמידות הטובות ובראשן הדבקות הם העיקר ולימוד התורה רק נמשך מהם.  התניא ונפש החיים סוברים שעצם העיסוק בתורה הוא למעלה מהכל. ואכן חז"ל עסקו יותר בתורה, אך זה מובן כיוון שעיסוקם בה כמו לגבי נזיקין מביאה גם לתיקון המידות.  ואומר הרב קוק – מה שהוא למעלה מחסידות, כמו קדושה וענווה ועוד, הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו. לעתיד לבוא ייתגלה שכל המצוות יהיו למידות טובות.   יצחק לא מוזכר באבל שרה, אמנם ניתן לומר שהתנחם לאחר 3 שנים ועד אז התאבל. כמו כן לא נזכר בשידוכו. אמנם אליעזר אומר עליו הוא אדוני, למרות שאברהם קיים. גם בסיפור העקידה יצחק כמעט לא מוזכר. מציע כי יצחק היה קשור יותר לאמו, ומעריך ואף מבטל את עצמו כלפי אביו. אך אין אברהם מעדיף את יצחק על ישמעאל. בניגוד לאברהם שרה התרגשה ונפטרה, ובזה היא אומרת לנו שאין יותר עקידות וגם בהקשר לגדולתה בנביאות לא יכלה להסכים לעקידה למרות שהייתה נביאה, בדומה למשה כשה' רצה להשמיד את עמו. גם רבקה הדומה לשרה היא אשה חזקה מאוד –משקה גמלים, עוזבת את ביתה, מכירה מרחוק בגדולת יצחק. יצחק התנחם – עבר למחשבה חדשה. שרה שאינה מסכימה לעקידה דומה לשמאל בארץ שאינו מוכן להקרבה.  הרבי – אברהם כבר תיכנן למצוא נשמה מיוחדת לבנו.                                 והיה הנערה אשר.. ואמרה וגם גמליך אשקה – הרבי  -    מידת החסד מאפיינת את הצדיקים הדבקים בה'.                                                                                                                 ותאמר שתה אדוני - המדרש הגדול - רבקה הראתה יחס כבוד לעבד אברהם וקראה לו אדוני . יתר על כן הכתב והקבלה מסביר כי לא אמרה גם לגמליך אשקה אלא אשאב – שלא להשוות את אליעזר לגמלים.                 וייתן לו את כל אשר לו – הרבי -         אברהם העשיר היה מוכן לתת את רכושו כדי לאפשר ליצחק להקים את ביתו, גם ה' עוזר כך לנו למלא את שליחותנו בעולם.                                                    ותיקח הצעיף ותתכס -      הנצי"ב – מרוב פחד ובושה, ונמשכו כל חייה בניגור לאימהות האחרות, ולכן גם הערימה על יצחק  בברכת יעקב ולא דיברה איתו.                                                   ויביאה האוהלה שרה אמו – הרבי - חז"ל אמרו כי נרות שבת של שרה וכן של רבקה דלקו כל השבוע, ולא אלה שהדליק אברהם, ללמדנו על כוחן המיוחד של האשה והבת לעצב את האופי הרוחני של הבית היהודי.         ויקברו אותו יצחק וישמעאל - יצחק אחי -  אחוות יצחק וישמעאל -  לאחר העקידה לא חזר יצחק הבייתה, וכאשר הגיעה רבקה בא מבוא באר לחי רואי שם גר ישמעאל. וכן כאשר נפטר אברהם כתוב וייקברו אותו יצחק וישמעאל.  מכאן שהייתה אחווה ביניהם. גם בהמשך ההיסטוריה לא הייתה רדיפת יהודים בארצות ישמעאל אף בזמן מסעי הצלב. [הערתי- היו תקופות ומקומות של אחווה מסוימת אך אין זה נכון למרבית המצבים. ] לאחר העקידה לא כתוב שיצחק חזר הביתה, ובסיפור על רבקה כתוב שבא מבאר לחי רואי, כלומר שהיה עם ישמעאל. וכן כתוב שאת אברהם קברו יצחק וישמעאל, יחס ביניהם שנשמר במידה מסוימת גם בהיסטוריה, כאשר היו תקופות זהב עם המוסלמים ומסעי צלב של הנוצרים.  הרמב"ן - יחס שרה להגר היה חטא שבגללו אנחנו סובלים מבני ישמעאל.  הרבי – פסוק זה מלמדנו כי שרה דאגה לתשובה של ישמעאל למרות הקינאה של ישמעאל ביצחק בצעירותו.