שמות
פרשת שמות פותחת בחזרה נוספת על רשימת בני יעקב היורדים מצרימה. רשימה המנויה כבר בפרשת "ויגש", אך שם היא מובאת בפירוט.
כאן התורה מסתפקת בשמות ראשי השבטים.
התמיהה היא לא רק על החזרה הנראית כמיותרת אלא על שם החומש הקרוי בלועזית "אקסודוס" כלומר יציאת מצרים – שהיא אכן מטיב מרכזי בספר – ואילו אצלנו קרוי החומש כולו על אותה רשימה שמית המופיעה בראשיתו.
לכאורה רשימה יבשה ללא משמעות מיוחדת.
אולם, נראה כי יש לרשימה יש משמעות גדולה. מארץ ישראל יצאה משפחת יעקב למצרים, כאן כל בן היה לראש שבט ובמהרה התלכדו כולם ל"עם".
בכלל, חשיבות גדולה מיחסים חז"ל לשם, עד שנאמר [שיר השירים רבה פרשה ד ד"ה א,י"ב]:
רב הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים - שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה, לא שינו את שמם - ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין, ולא היו קורין לראובן רופוס, ולשמעון לא היו קורין לוליני, וליוסף לסטיס, לבנימין אלכסנדרא, ולא שינו לשונם..."
בתקופת המקרא וגם אחריה – ייחסו לשם משמעות וחשיבות מאגית.. השם לא היה רק דבר טכני –שימושי, כמו תגית על בגד, אלא היתה לו ישות וחיות משל עצמו. בחירת שם לאדם היתה מכוונת להשפיע על האדם שהשם נקרא עליו. ומכאן גם החלפת שם [או תוספת שם] במקרה של מחלה.
בספר בראשית בא הדבר לידי ביטוי כמה פעמים. החל בפרק השני של החומש [בראשית פרק ב']: יט.וַיִּצֶר ה 'אֱ-לֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה"
בכך נתן הקב"ה לאדם מעין השתתפות במעשה הבריאה.
בהמשך מביא החומש את "שם החלו לקרוא בשם ה'" והחלפת שמות אברם לאברהם, שרי לשרה, יעקב לישראל, בן אוני לבנימין ופרעה אשר קרא ליוסף צפנת-פענח.
כולם מראים על תפיסה של כח מאגי לשם.
אחת התמיהות הקשות היא על השם משה. הכתוב אומר שבת-פרעה היא שנתנה לו את השם משה. ניסח את הקשיים בצורה ברורה רבנו אברהם אבן עזרא המביא שתי תמיהות:
- "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקודש". כלומר הפועל משה הוא בעברית ואילו בת פרעה נתנה לו שם במצרית. אומר על כך הבלשן פרופסור יהודה: המילה בעלת צליל דומה במצרית פירושה "ילד" כלומר 'ילד היאור' והתנ"ך נתן לו את הפירוש בעברית "משה" - משוי מן המים.
ב) "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה" - כלומר שאלה מנערותיה איך קוראים בעברית "מן המים משיתיהו". וממשיך אבן-עזרא המדקדק הנודע "ואל תתמה בעבור שאיננו משוי כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים". כלומר, השם משה ניתן בתצורת בינוני-פועל
ולא בתצורת בינוני פעול [כמו חייט ולא מחויט].
על כך מביא רעיון נפלא ה'ספורנו': "הטעם שקראתיו 'משה' – להורות שהוא ימלט אחרים.
כלומר משיתיהו מן המים כדי שימלט אחרים.
מחשבה שעלתה בי עתה ולא מצאתי מי שהעלה אותה עד כה - ספר שמות בהחלט עוסק בנושא זה שהוא מאושיות היהדות:
הרהור שצץ כבר בתפילה המצטטת את הפסוק [זכריה י'ד 9 ]:
" בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד--וּשְׁמוֹ אֶחָד..." ובספר שלנו [שמות ו' 3]
:" ג וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ָה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. " וביתר שאת בעשר הדברות [שמות כ 10]:
"ג וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם..."
ארשה לעצמי לומר זאת בצורה בוטה - לכל דת ולכל אדם דמויות א-ל שונות, בדמותו מתגלה אליו עצמתו וטיבו של הא-ל וזה "שם האל" ודמות מהות הא-ל. בהגיע "אחרית הימים" יוודע האל לבני האדם ולכל יתברר שכל מהויותיו והתגלותיו הן אחת יחידה ומיוחדת, ורק אנו בתפישתנו המוגבלת לא קלטנו זאת, אולי לכן המופע הנשגב של 'מעמד-הר-סיני' ובניית המשכן על כל פריטיו ודקדוקיו נכללו דוקא בספר זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה