פרקי משה - בא

=  בא – בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו (י א) - ש"א שנרב – המשמעות היא למרות שהכבדתי את ליבו, כמו שאברהם הזדרז לעקידה כי ציויתי. רש"י מסביר שתבוא כדי להתרות בו אבל אין טעם בהתראה עם הכבדת ליבו.

עד מתי מאנת.. הנני מביא ארבה (י ג) – הרבי -למרות שה' הכביד את לב פרעה, הוא בכל זאת מתרה בו לפני הארבה, כי עדיין יכול פרעה לגייס את כוחותיו הפנימיים ולשלח את ישראל. וזה בא ללמדנו שאפילו אם הרחקנו בדרך לא טובה עדיין פתחי התשובה קיימים. וכן גם לגבי אחרים שנוכל למצוא דרך להחזירם.

ואכל את כל העץ הצומח (י ה) – ספורנו – יקלקל. רשב"ם – מה שצמח לאחר שבירת עצים בברד. ויושב את משה ואת אהרון (י ח) – אברבנאל- על ידי עבדי פרעה שאמרו לפרעה לשלח. וימהר פרעה לקרוא למשה ואהרון ויאמר חטאתי (י טז) – כלי יקר – כיוון שמיהר [וגם שאמר חטאתי] לא נכנס הארבה לבתים למרות שנאמר כך קודם. שא נא חטאתי (י יז) – הנצי"ב – בלשון יחיד כי ביקש מה' ולא ממשה ואהרון. נטה ידך על השמיים.. וימש חושך.. ולכל בנ"י היה אור (י כא) -  רבנו בחיי - ידך אל השמים, ספורנו  - על אותו חלק מהאוויר הנקרא שמים [ בלשון בני אדם, כי שמים בתורה ובקבלה זה משהו אחר]. הרבי – הדגיש שחשך למצרים ולא חשך לישראל, וגם איפשר הסתכלות בתכשיטי המצרים וגם המתת  אלה שלא קיבלו דברי משה. כי מי שלא רצה לצאת ממצרים הסתיימו הטעמים לחייו. בגאולה העתידה ה' יהפוך את לבבות כולם. כי בעומק הנפש של כל יהודי קיימת האמונה.   לא ראו.. שלשת ימים (י כג) – הרמב"ן - אד עבה שכיבה כל נר והיה מוחשי. ריג'יו– היו מתים מרעב וצמא ובני ישראל עזרו להם, ולכן אחר כך השאילום. הירש – בגלל שלא בזזו אותם.

כי ביום ראותך פני תמות (י כח)- אור החיים – והוא ראה אותו בלילה. ומשה ענה כן דיברת – אבל לא תעשה.

בשלחו כלה יגרש אתכם (יא א) – הנצי"ב – לא יחשוב על שלשה ימים. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו.. כלי כסף וכלי זהב (יא ב) – בחיי – עכשיו היו חברים אבל אחרי מתן תורה לאחר שהגויים לא קיבלוה, נפסקה הרעות. נחמה -  הגמ' בסנהדרין שזה היה תמורת עבודה, אך לא מובן למה מאנשים פרטיים. יוספוס אומר כי נתנו להם במתנה כדי שימהרו לצאת, ובמכילתא שהם ביקשו לשאול והמצרים נתנו במתנה. ורס"ג מסביר כי לשאול פירושו לבקש מתנה וכן  הרשב"ם ורבנו בחיי כמו מקומות אחרים בתנ"ך. בחמדת הימים כי זו החזרת כלים שניתנו כשוחד כדי שלא יגלו לידת תינוקות. הרכסים לבקעה אומר כי שאלו כבר קודם ועכשיו ויתרו על ההחזר. הרבי - וישאלו ממצרים כלי כסף.. והנשים גם תופים כדי לחגוג ניסים צפויים. גם בדורנו הנשים אמורות להיות בעלות הביטחון המתחילות לחגוג את בוא הגאולה. יונתן זקס – מה מטרת לקיחת הכסף והזהב ממצרים? לאור המצווה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, והמצווה להעניק לעבד עברי היוצא, יש להבין כי מרבית המצרים לא היו מעורבים ברדיפת בני ישראל ויש למנוע את השינאה אליהם, וכן בעבד יש לגמור את תקופת השעבוד בדחיפה להרגשה טובה. מביא את פירוש בנו יעקוב   שוינצלו את מצרים זה לשון הצלה, להציל את העם מלשנוא את המצרים. ואכן יש לנו ללמוד להתרחק מן השינאה. הרב קוק – הכוונה של יציאה ברכוש גדול היא לרומם את רוח העם אחרי שנות עבדות רבות. אך אין זאת מצווה ממש ולכן כתוב דבר נא.   ויאמר משה כה אמר ה' (יא ד) - ש"א שנרב – כיוון שהפסוקים האחרונים לא עסקו בפרעה היה צריך לומר ויאמר משה אל פרעה, ואכן רש"י פירש שאמר בעדו ניצב אצל פרעה.  ומת כל בכור.. מבכור פרעה היושב על כסאו (יא ה) – אור החיים – לא והרגתי אלא על ידי שליח, לאחר שה' יסיר את הכוח השומר על חייהם [נראה קצת מנוגד לועברתי ולהגדה].  אונקלוס – היושב – העתיד לשבת.    יצחק  – משפחת פרעה לא נפגעה עד למכת בכורות וזוהי הקשחת ליבו. (תשע המכות ניתנו לחינוך עם ישראל)      הניסים בדרך כלל נראים כטבעיים (בדומה לכתבות קניגסברג בשבתון), וכך מכת חושך מתחברת להתפרצות הר געש ב-1446 לפנה"ס שהרסה את הממלכה המינואית , וימש חושך הוא האפר הוולקני באוויר השכיח ברעידות אדמה גדולות.  חלוקת המכות – דצ"ך – אהרון במטהו, בא"ח – משה היטה ידו, עד"ב – הפעיל ה' בעצמו, ואכן רק בשלשת אלו יש בהתראה והיפליתי וכן וידעתם, כלומר – במקום שצריך הפליה רק ה' במישרין [לא בטבע?]. ראשון הוא לכם לחדשי השנה (יב ב)   רמב"ן – למרות שנצטוו למנות את ניסן כחודש הראשון בגלל הניסים בו, אחרי שגלו לבבל מנו מתשרי, בשמות מבבל להזכיר עלייה מבבל. ש"א שנרב –  זאת המצווה הראשונה, מקדימה את של בעשור לחודש, צריך קודם להגדיר את החודש. ראוי לציין כי קידוש החודש מהווה השתתפות בבריאת העולם, וכן לגבי פרו ורבו ומילה המופיעות לפניו.    בעשור לחודש.. וייקחו להם שה לבית אבות (יב ג), שנדורפי - – ברש"י שמלו באותו לילה, אמנם במדרש שרק שבט לוי נימול במצרים, אבל במועד זה נאמר וכל ערל לא יאכל בו ואז נימולו כולם.   פרל – לאחר שמשה אמר לפרעה הן נזבח.. ולא יסקלונו (ח כב), עיכב ה' את מכת בכורות עד שיקריבו צאן והמצרים לא יעשו דבר, וכן להודיע בעולם שאין ממש בהאלהת השה.                 ונתנו על.. המזוזות ועל המשקוף (יב ז) - בזוהר – דם על המשקוף מסמל  קיום ציוויי ה' ולכן מציל.   בחיפזון.. והיכיתי כל בכור (יב יא) - הרבי - בחיפזון, כי קשה לאדם לעבור מהפך כזה של היציאה ממצרים, ולכן חייב להיעשות במהירות תחת רושם עשר המכות. נלמד מזה, כי גם אנו, כשעומדים לפני עלייה במדרגה יש למהר ולעשות את זה כדי למנוע תפוגת הרצון. הגרי"ז – מכת בכורות באה כעונש על המיאון לשלח את העם, בעוד ששאר המכות היו על השעבוד, [מישהו הסביר שהבכורות מתענים בערב פסח כיוון שישראל לא היו ראויים להינצל, ובכל זאת ה' הציל אותם פסח עליהם. ואחרים אומרים, שמצוות פסח מצרים והמילה עשו אותם ראויים להצלה.]   והיה היום הזה לכם לזיכרון (יב יד)  בתניא  - כאילו יצא ממצרים - יציאת הנפש ממאסר הגוף להיכלל בייחוד על ידי תורה ומצוות ובפרט בקבלת מלכות שמיים.    הרב כלב – לגלות תוכן פנימי ומשמעות לחיים.   הגרי"ד – לעורר תחושותינו ולהרגיש קירבה להיסטוריה שלנו. להפעיל את כוח הדמיון עד כדי להרגיש כאילו זה קורה במציאות.   מכתב מאליהו – (ד 252 ) -  מדגים מצב זה בחוויית רבי עקיבא, שכל חייו היה מדמיין מסירות נפש, ועכשיו זה כבר לא  דבר חדש בשבילו. שבעת ימים מצות תאכלו (יב טו) -  נגן -  מצות כי לא הספיקו לעשות חמץ, אבל בוודאי היו אנשים שלא ויתרו ולכן נשארו במצרים – החמיצו את ההזדמנות, ואולי לכן איסור החמץ. וייתכן שזאת הסיבה שיצר הרע נקרא בתלמוד השאור שבעיסה. בשיר השירים כמה תיאורי החמצות.  רבים האנשים המתרכזים בשוטף עד שמחמיצים את הדברים החשובים, ומגיעים לבסוף להרגשת ריקנות. לפי זה הנושא המרכזי הוא להבדיל בין עיקר לטפל. בכל מושבותיכם תאכלו מצות (יב כ) – שטיינזלץ – המצה מסמלת ראשוניות – מינימום טיפול בלחם ולכן מבטאת את ראשית העם היהודי ואת השלב הראשוני של האמונה הבסיסית באבא שבשמיים. ש"א שנרב – בפסח מצרים נצטוו רק על אכילת מצה ומרור כליווי לקרבן פסח שבו הזאת הדם על המשקוף דומה למזבח ובעתיד על המצה בפני עצמה זכר לחיפזון. ולקחתם אגודת איזוב וטבלתם בדם אשר בסף (יב כב) - הרבי - דם על הפתח – מזוזת ימין כנגד מעשים טובים, שמאל כנגד תפילה, המשקוף כנגד התורה, שלשת היסודות של בניית הבית היהודי וגם הכשרת העולם כולו. הדלת מייצגת את הנכונות לעשות רצון ה' לתקן את העולם, האיזוב – שפלות הרוח הנדרשת לכך, והדם את חיות הנפש הדרושה לכך. והיגדת לבנך (יב כו) – יונתן זקס – כאן, עוד לפני היציאה ממצרים, מצווה ה' על הסיפור לבנים, כי הסיפור יבטיח בעתיד את זהות העם ועתידו. הסיפור על יציאת מצרים הוא העתיק שבסיפורים והנפוץ ביותר בעולם המערבי  תפקידו עבורנו הוא לזכור מאין באנו ומה קיוו אבותינו [ בפקודת ה'] שנהיה, וכן מהווה חינוך מוסרי. במקביל,  - שלשת הציוויים לספר כוללים שלשה מרכיבים החיוניים לקיום החופש - הורות חינוך וזיכרון .   אשר פסח.. ואת בתינו הציל (יב כז) – שטיינזלץ – אופייני ששם החג בא לבטא את השוני בין ישראל לעמים – עם לבדד ישכון. גם כאשר רוצים להיות ככל הגויים זה לא מצליח ולא מסתיים טוב. חג הפסח מהווה גם חיזוק למשפחה היהודית. צאו מתוך עמי.. בני ישראל (יב לא) – ריג'יו- עד שלב זה קרא פרעה עם ולא בני ישראל.   וברכתם גם אותי(יב לב) –רש"י –תתפללו שלא אמות. ש"א שנרב –תכירו לי טובה ששילחתיכם. וינצלו את מצרים (יב לו) – יונתן זקס – לכאורה קשה להבין מטרת לקיחת כלי כסף וזהב. מציע כי המטרה היא למנוע שנאת מצרים, ברוח מצוות לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כדי שעם ישראל לא יהא שטוף בשינאה, המזיקה לעם עצמו.  יש כאן גם הקבלה למענק לעבד עברי ביציאתו. ארבע  מאות ושלשים שנה (יב מ) - הרב  בוים - אברהם ירד למצרים מפני הרעב עם קהל הגרים והם נשארו שם והם הערב רב, ואז מחשב שמאז עברו בדיוק ארבע מאות ושלשים שנה. אוהד – בעצם היו ישראל צריכים לשוב למצרים למלאות ארבע מאות שנה, אך ה' קיצר כי ראה שלא יעמדו בזה [הדבר כתוב במדרש, הערה שלי – אנחנו מדברים על ה' כאילו יש אצלו שינויים ח"ו, הכוונה היא כיצד הדברים נראים לנו].    ועצם לא תשברו בו (יב מו) - החינוך – איסור שבירת עצם כדי שירגישו כבני מלכים.  בעל הטורים – כי פסח נאכל על השובע, ולא ייראה כרעב. ויעשו כל בני ישראל (יב נ) – אבן עזרא – והלא כבר נאמר (יב כח) ויעשו בני ישראל, ואולי זה על הפסח במדבר סיני שאז מלו את הגרים כמו שנצטוו כאן על הגרים. [ נדמה לי שיותר פשוט להסביר שבפסוק כח נאמר על ההכנות לאכילת הפסח, ונאמר לפני הפסוק שה' עבר בחצות הלילה. ] הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים (יג נא) – שטיינזלץ –כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות מיכה (ז טו) –. הגלות והגאולה מחזוריים וגלות מצרים היא אב טיפוס. יש גם גלות רוחנית, כי ניתן להגדיר שהגלות היא יחס לא נכון בין דברים, כולל הסתתרות החכמה שבנפש.   הגלות מוגדרת כחלום – היינו כחולמים – כשתבא הגאולה יתברר שמציאות אמיתית הגיעה [יותר פשוט לומר שהגאולה היא הגשמת חלום] . הגאולה היא המשך הכרחי של הגלות שהיא הכנה לגאולה. קדש לי כל בכור  כי בחוזק יד הוציאך... והיה לאות על ידך.. (יג ב - ט)- (הרבי?) מה הקשר? – להבהיר כי מטרת היציאה ממצרים הייתה עבודת ה', ולא שחרור מהשעבוד שהיה יכול להיעשות גם במצרים.   שטיינזלץ – שיא הפרשה הוא מכת בכורות, ובסיומה בא קדש לי כל בכור. מדוע החשיבות של בכור – מכיוון שכל דבר ראשוני חשוב משפיע ומרשים ונחרט באדם יותר ממה שאחריו או מהחזרה על דוגמתו.  [ כל זה מלבד שהבכור הוא גם גדול הבנים].    והגדת לבנך.. בעבור זה (יג ח)– הרבי - מצווה זאת נאמרה בתורה בעיקר לשאינו יודע לשאול, כי כשהוא יבין מובטח שכולם הבינו. הראב"ע – כדי לעובדו, וכן רש"י – כדי שאקיים מצוותיו. הרמב"ן - כיוון שהוציאנו ממצרים. היידנהיים -  בעבור הוא לעתיד ואינו בגלל. [לבר מצווה של נועם הוספתי את הרמב"ם מהקדמת המשנה כי כל הבטחות השכר הן כמו סוכריה לילד והעיקר הוא ההתקרבות לה' וזה השכר האמיתי.] יונתן זקס - הסיפור ( והזיכרון ) מאפיינים את סיפור הפסח לדורות, עם ישראל  בנה כאן את זהותו על ידי הסיפורים והבריתות. אלי ויזל כתב שה' אוהב סיפורים, ומה שעשו תרבויות שונות ע"י מערכות, עשו היהודים בעזרת סיפורים. בדומה לכך הצליחו בארה"ב לבנות מסורת בעקבות סיפורי המייסדים וחזונם וטיפוח זכרונם. וכן משה רבינו על סף היציאה ממצרים מדבר על והיגדת לבנך, ואכן הלימוד והחינוך הם היתרון הגדול של עמנו.  אפשטיין– בפרשה יש נקודות לבניית זהות לישראל, בעיקר מהזווית של העדות. כך סעודת ליל פסח וקרבן משפחתי, הכולל למען תספר באזני בנך. ובעיקר מצוות תפילין, שכתוב בה למען תהיה תורת ה' בפיך. עבורנו קיים הקשר בכך שהקורא קריאת שמע בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר . בישעיהו מ' כתוב אתם עידי  נאום ה'. עדות רגילה היא על ראייה, וכאן אין זה כך, אפילו בסיני נאמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול, אפשר לומר רק ראינו ערפל [ יש גם האש הגדולה, ובמצרים המכות]. כאן מדובר בעדות שלא למשפט, אלא הבונה זהות. העדות היא על התגלות כמו על ועברתי בארץ מצרים שבתרגום ואיתגלי. במקרא ופסחתי, דבר שקשה לראות. כשאירוע מדהים ומהיר קשה להעיד עליו (לווינס). מובא לנו רק תיאור המכות ומוזכרות מחלות מצרים.  התורה עוסקת רק בפרמטרים אנושיים נצחיים, אפילו המבול עיקרו תיאור הגזל והחמס. בשפ"א - צבאות ה' – רמז לכ"ב אותיות שבהם נבראו כל העולמות. השפה קדושה כי אפשר להעביר בה דברים חשובים. תלמיד חכם ניכר בדיבורו, וכתוב פתח דבריך יאיר, שניתן כך להכיר קצת מחכמת הבורא, ורק העברית מתאימה לכך. הכל ברא לכבודו, למענהו – כדי שנוכל להעיד עליו. האכילה מעץ הדעת הביאה לטישטוש וממנו לשיכחה, וכאן נתחדשה העדות, והתפילין כדי שנעיד עדות אמת. רוזנצווייג – האמת לא נמצאת בדברים אלא ביחס שלנו. מעשינו קובעים את האימות של יציאת מצרים. לווינס – העדות קשורה לנבואה ומשה רבנו הוא העד הגדול. העדות מתרחשת בפנימיות האדם. הזהות שלנו היא משימה שבשבילה קיבלנו מצוות. פטר חמור תפדה בשה (יג יג) – ראב"ע – לא היו להם בעלי חיים טמאים מלבד חמורים. הכתב והקבלה – לפי הגמרא בבכורות יא, בא להקל כי השה שווה פחות, ואם אין  שה פודה בערך מלא.