= צו – צו את אהרון.. זאת תורת העולה (ו ב) – רש"י – אין צו אלא לשון זירוז. ש"א שנרב – פירוש זה מתייחס רק למילה צו כאן, וזה כיוון שלא בא ציווי אחרי פסוק זה אלא דיני – נוהל - הקרבנות. ועוד – כאן אין סדר העולה נזכר אלא רק שהאש תוקד, ואולי הכוונה היא שכאילו האדם נשרף באש המזבח שעיקרו העולה, שלפי המדרש ניתקנה בעת הקרבת יצחק. ולכן האש בלילה נזכרת רק כאן. החלבן – את הדברים העיקריים איננו יכולים רק בהצעה לקיים מצוות, החשיבות המיוחדת לקרבנות ולמעמד סיני מחייבת מסר מיוחד מה' ולכן כפיית הר כגיגית ולשון צו. הרמב"ן – בויקרא דיברה תורה אל ישראל וכאן אל הכוהנים, לכן בניגוד לסדר של קרבנות חובה ונדבה, כאן קדשי קדשים וקדשים קלים. יונתן גרוסמן – לאחר כותרת זאת לא באים פרטי העולה אלא דיני המזבח – פינוי הדשן ושמירה על האש. הסיבה לכך היא שהעולה היא הקרבן שהמזבח אוכל את כולו. נתיבות שלום – שלמים – עבודת ה' היא כבנים – מאהבה או כעבדים – מייראה. חטאת ואשם לכפר על חטאים שבמעשה, עולה - על הרהורי עבירה [וחייבי עשה], ושלמים - שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים - לעשות נחת רוח לה' [ותודה – הכרת הטוב] ומשום כך חביבים מכולם. ועוד משהו בזה – אם יהודי מרוצה מהנהגת הבורא מקבל גם הבורא את התנהגותו, וזה עיקר העבדות והעבודה. הרבי מאפטא אמר שתכלית הבריאה היא שיהודי יהא מרוצה מהנהגת ה' (ולהיפך כנ"ל) ויש לומר שקרבן זה בנדבה מבטא את היותו מרוצה, ועושה שלום כמו השבת. גינזבורג - בזוהר שנבראו שבעה אורות לקראת בריאת העולם, ושבעת ימי המילואים מכוונים נגדם, וכן שבעת ימי הבריאה, ששניהם דומים – הכנה לשריית השכינה. וקיימת דיעה כי יום הקמת המשכן הוא יום בריאת העולם. גם לימוד התורה הוא מעין בריאה כי הוא קיום העולם. הרבי – שבעת ימי הבריאה והמילואים מצביעים על חשיבות האורות כשבעה תחומי פעולה הנדרשים לבניית עולם חדש. אור תורה – חסד, כולל החסידות המגלה את פנימיות התורה, אור גיהינום – חוק ומשפט כולל מידת הגבורה וגם הנהגה, אור גן עדן - בניית הארץ, מידת התפארת ויצירת הצמחים, אור כסא הכבוד – מידת הנצח, טיפוח הזהות היהודית, אור בית המקדש – הוד – התאספות קהל ישראל לקדושה, תשובה ומשיח – ספירות המלכות והיסוד, כשהמשיח יחבר את הכל. זאת תורת העולה .. ואש המזבח תוקד בו (ו ב) - שפת אמת - חז"ל למדו מכאן שהעוסק בתורת עלה כאילו הקריב עולה. כלומר – קיבל את התועלת כמו מהקרבן. בזוהר שעבירה מכבה מצוה אך לא מכבה תורה. כוח המצווה הוא הידבקות בה' והעבירה מרחיקה, אבל דברי תורה אינם נעקרים ממנו. ומוסיף כי תלמידי חכמים העושים מצווה לשמה ומידבקים בה', גם המצווה שלהם היא תורה, ובפרט בגלל הברכה שעל ציווי ה'. העולה באה על הרהור הלב ומבערת אותו, ועיקר הפעולה היא תרומת הדשן המסיימת את התהליך. וכיום באה במקומה מסירות הנפש. הבעש"ט אמר כי צריך להיות תמיד נקודת התלהבות בכל לב יהודי – שהוא כמזבח. ופסוק זה מהווה הבטחה שלעולם לא יוכל לכבות אש ההתלהבות לה'. אבות הדביקות הם אהבה ייראה ואמת, כנגד האבות. וזאת תורת זבח השלמים, במדרש שלבני נוח אין שלמים וה' יברך את עמו בשלום. לכל יום יש את המיוחדות שלו והשבת מאחדת את השבוע וזה הוא הפורס סוכת שלום. הרבי - אש המזבח מסמלת את האהבה הבוערת לה', שתהיה תמיד. כל הפרה של רצון ה' היא בגדר עבודה זרה וזה רמוז במנחת חביתין בוקר וערב. כשיבוא המשיח יישאר מהקרבנות רק תודה – הכרת הטוב לה', וכן יישארו מהתפילות רק של ההודיה. העוסק בדיני קרבן כאילו הקריבו, הכוונה היא רק מבחינת עולמו הפנימי, קרבן ממש משפיע על כל העולם. זה ההבדל בין לימוד ומעשה. המילה קרבן נגזרת משורש התקרבות, השחיטה – לנטוש את ההשקפה הטבעית בהמית, זריקת הדם להפנות אותה לה'. הקטרת חלב רומזת לתיקון חוש התענוג. שריפת הקרבן – איכול טבענו הבהמי. שבעת ימי המילואים מקבילים לשבעת ימי הבריאה. שבינת ה' בבריאה עלתה לרקיע עקב החטאים, והעגל הוא שיאה. ימי המילואים החזירו אותה לעולמנו. גם עלינו ללמוד שיש להקים משכן לה' בלבנו, לשם כך צריך גם לשפר את שבעת המידות. רמבן – תוקד בו – לשים די עצים שישרפו בלילה לגמרי את העולה. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד.. על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח (ו ג)– רש"י – שלא יהא דבר חוצץ בין בגדיו לבשרו. רמבן – והוא הדין כל בגדי כהונה. רשב"ם – מדובר בהורדת דשן לתמיד של שחר. אברבנאל – כאשר (עדיין) תאכל האש את העולה. כל זכר בבני אהרון יאכלנה חוק עולם לדורותיכם (ו יא – את המנחה) – שפת אמת - שזכות הקרבנות וכן המצוה קיימות לעולם. ריג'יו – רק כל זמן שהמקדש קיים. שטיינזלץ – למרות ביטוי זה הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן מנחה. ביום הימשח אותו עשירית האיפה סולת (ו יג) – חזקוני – מיום הימשח. אברבנאל – מקביל לקרבן עני, לתת לעניים הרגשה טובה, וכדי שיהיה עניו. וכל מנחת כוהן כליל תהיה (ו טז) שטיינזלץ – מנחת כהן לא נאכלת כי לא ייתכן שיקריב ויאכל את קרבנו. דיני נותר מקציבים זמן לקרבן. הקרבנות אינם אמורים להיאכל בנוחות, ולכן גם איסור הבמות ומצוות הקטרת האיברים והחלבים. גם המצווה שאש תמיד תוקד על המזבח מצביעה על קיום מיועד של מתח בקיום מצוות אלה. אין אפשרות להפוך את הקרבן לפיקניק מתמשך. והכהן המקריב עור העולה לו יהיה (ז ח)– רמבן – גם בחטאת ואשם אך לא בשלמים. ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו ייאכל (ז טו) – הנצי"ב - מי שמקריב תודה על נס או אירוע, חוייב לאכול את הבשר רק באותו יום, בניגוד לשלמים, כדי שיוכרח לשתף אחרים בתודתו. הרב שלמה הלוי – כדי לפרסם את הכרת הטוב ברבים. והנותר.. ביום השלישי באש יישרף (ז יז) – רמבן – בלילה השני אינו נאכל ולא נשרף. ונפש כי תיגע.. בטומאת אדם או בבהמה טמאה.. ואכל מבשר השלמים.. ונכרתה (ז כא) – רמבן – קיצר, והוא הדין אם נגע בנבלת בהמה טהורה. המקריב את זבח שלמיו יביא את קרבנו לה' (ז כט) – הנציב – קטע זה לכאורה מיותר אלא שבא ללמדנו שיביא בעצמו את הבהמה ולא יתבייש למושכה בשוק. ביום צוותו את בני ישראל להקריב (ז לח) – בחיי – ולמה אמר ירמיהו (ז כב) ולא ציויתים על דברי עולה וזבח, כי אם אינם חוטאים אינם צריכים כפרה. האיל השני איל המילואים (ח כב) – ריג'יו – בעצם הוא שלמים אך נקרא איל המילואים כי רק בימי המילואים היה כמוהו. כי הוא לא היה נדר נדבה או תודה, ולכן רק עבורו היו דינים שונים – הזאת הדם על הכוהנים, השוק והלחם לא נאכלו אלא הוקרבו, ונועד לאכילה רק לאהרון ובניו . ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים ולא תמותו (ח לה) – נתיבות שלום - ביטול כל עניני העולם הזה. אבן עזרא – אין הכוונה שלא ייצאו לצרכיהם לזמנים קצרים .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה