אחרי-מות
[נאמר בקהילת רננים- תשע"ו]
העונש הנורא שקיבלה משפחת הכהן הגדול – מות הבנים נדב ואביהו על אשר הקריבו אש זרה – נשמע כה קשה ותמוה עד שחז"ל בתוספתא הוסיפו להם חטא על פשע! הם הואשמו שנכנסו שתויי יין להיכל [על סמך זה שלאחר תיאור המקרה באה אזהרה לא להכנס לשרת שתויי יין]. הם הואשמו שבהליכתם אחרי משה ואהרן התבטאו מתי ימותו זקנים אלה ואנו נתפוס את מקומם. להאשמות הללו אין כל זכר במקרא, והם נדרשו לכך כדי למצוא צידוק לעונש החמור... לא נעסוק כאן ברשימת החטאים והפשעים, ונסתפק באמור במקרא בפרשת 'שמיני' [פרק י].
א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.
ניסינו לעין בפרשנים והנה כל האחרונים מביאים הסבר הנסמך על "תורת הקבלה". הסבר זה משך את תשומת לבי בייחוד בשל העובדה שמצאתי אותו דוקא אצל גדולי הפשטנים וההוגים במחשבת ישראל:
הנצי"ב [נפתלי צבי יהודה ברלין] ראש ישיבת וולוז'ין שבליטא, בפירושו הנפלא "העמק דבר", אומר כי מעשיהם של הכהנים נבעו מרצון טוב ונעלה
"בשביל התגברות התשוקה להשיג אהבת הבורא מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו". הספונטניות שבהתלהבות הדתית יש בה ברכה וגם סכנה!
ממשיך דרכו של הנצי"ב – הראי"ה [הרב אברהם יצחק הכהן קוק] הרחיב הסבר זה תוך הבאת סמלי עולם הקבלה, המציגה סמלים של שבע ספרות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שהם מושגי יסוד המדריכים את האדם בעבודת ה'. למעלה מהן מצויות שתי ספרות עליונות: בינה, חכמה [שתי מדרגות המכונות בעולם הקבלה 'אאבא ואאמא'].
ספרת הבינה קרויה בספר הזהר "עלמא דחירו" – עולם החירות,
והיא מדרגה בה האדם פועל לא לפי חובותיו, אלא באורח ספונטני.
הרב קוק מתאר אותה כמטפורה מוזיקלית "כבשמי השירה בנגינת נועם וחדוות רננים". אולם מעליה יש מדרגה נוספת והיא החכמה, שהיא [לפי פרופ' שלום רוזנברג] לא רק ספונטנית אלא גם אותנטית, כלומר מתוך קשב לקול הפנימי של הנפש.
נדב ואביהו לא הגיעו למדרגה העליונה, הם לא היו נאמנים לעצמם - למהות הפנימית שלהם. אומר הרב קוק "הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אאבא מאאמא עלאה". ההדרכה לפעילות נכונה באה רק מחיבור בין שתי הספרות העליונות, ולא מפעולה ספונטנית בלבד.
לא הכל שלילי בספונטניות אך סכנותיה רבות -
כותב על כך האדמו"ר רבי אלימלך מליז'נסק ["נועם אלימלך" פרשת קורח]:
"..שכוונת נדב ואביהו היה לטובה מאד.. שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת.. ויש אש מן השמים.. אך יש אש אחר.. חשק ותענוג גשמי ולבו בוער לדבר ההוא.. וזו אש מן ההדיוט.."
ערבוב שתי הלהבות הופכת את האש לאש זרה והיא יכולה להרוס כל
גן-עדן שהאדם מבקש לבנות.
נדב ואביהו כשלו בהערכה עצמית, וככהנים-מנהיגים היה בכך סיכון של העם! לכן פונו מן הדרך לפני שיכשילו את העם.
[בהקשר זה מעניינת ההקבלה אש-זרה ועבודה-זרה].
ההסבר הזה מזכיר לי את אשר חינכו אותי ואני המשכתי ולימדתי אחרים –בצה"ל: אם יש ספק – אז אין ספק!
תיאור המקרה כאמור היה בפרשת 'שמיני' ואחריו עובר המקרא לפרשות 'תזריע-מצורע' וחוזר אליו בפרשה זו "אחרי-מות", אך מזכיר אותו רק בנקודת ציון מבלי להתייחס אליו וממשיך בדיני יום-הכיפורים. מה פשר ההתעלמות הזו?
אני מעז להעלות השערה משלי: פרשיות תזריע-מצורע מדגישות את תפקידו ורום מעלתו של הכהן וחשיבותו להנהגת העם: טומאה רגילה נותנת לאדם דרך הטהרות, הזאה במי נידה, וביום השביעי כיבוס בגדים וטבילה "וטהר". ואילו על אדם הלוקה בנגעים בפרשות אלה נאמר "וטהרו הכהן", המילה של הכהן היא המטהרת. נדב ואביהו היו אמורים להיות ראשי הכהנים וההנהגה, ואם הם לא מדקדקים בהוראות 'תורה מה תהא עליה'? ואשר ל'אש-זרה' – בפרשתנו נאמרו לאהרן ולבניו הלכות הקטורת. נאמר במפורש לקחת במחתה מן האש שעל גבי המזבח, ועצם הבאת אש אחרת קרויה "אש זרה" [דבר המזכיר לנו מיד "עבודה זרה"] ועל כך נענשים במלוא חומרת הדין, אף אם יש כוונה טובה.
ועוד פרט, לכאורה שולי. אהרן האב השכול המשיך במלאכת הקודש ורק נאמר עליו "וידום אהרן". הפרשן היחיד המביא פירוש הנראה לי נכון הוא המלבי"ם האומר: וידום מלשון מדמם.
והערה אחרונה, אני מצטרף להערתו-הארתו של ידידנו פרופ' ישראל נחשון, אשר אמר כבר בפרשת שמיני, השאלה יותר טובה מן התשובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה