ספירת העומר - מה לא סיפרו לנו על
בתורה [ויקרא כ'ג 15-17] נצטווינו:
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז]עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה ל-ה'. יז[ מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים לְַהִ' והקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם
התורה מחברת בין "יציאת מצרים" ל"מתן תורה" על ידי ספירה ומדגישה את שני הקצוות. בתחילה-עומר שעורים, וביעד – לחם סולת חיטים. המדרש רואה בסולם הזה עלייה ממאכל בהמה [שעורים] למאכל אדם [לחם חיטה טחון ומעובד].
ספירה מקובלת היא לא ימים שמלאו אלא לקראת היעד [לא 9,8,7,6, אלא 5,6,7,8,9] המבנה בא לומר לנו שבכל יום השגנו משהו ואנו בונים עליו את השגי היום הבא. לכך כנראה התכוון המדרש באמרו על בני ישראל במצרים שהיו נתונים ב-מ'ט שערי טומאה, לכן ניתנו להם מ'ט ימים להתרומם ולהזדכך.
לפי הפשט – "יציאת מצרים" היתה שלב ראשון בדרך להקמת עם ישראל, והשלב הסופי העליון היה קבלת-תורה - "היום נהיית לעם", ובין השלבים צריך להתכונן ולהיטהר [כאשר אנו אומרים "זכר ליציאת מצרים" הכוונה היא לא רק לארוע הראשון אלא לכל התהליך].
ימים אלה ימי האביב נקבעו מעין "חול המועד" ארוך וחגיגי. לכן - כמו שאין נישאים [מתחתנים] בחול המועד, אין מקיימים חתונות גם בימים אלה.
כאשר התורה [בפרשת "אמור"] מצווה על המועדים, כל חג צוין במועדו ופירוטו ומתחיל ב"וידבר ה' אל משה לאמור". לכל חג יש מועד בתחילתו ועצרת בסופו, רק חג השבועות אינו מובא כך, אלא מובלע בהמשך לפסח וקרוי 'עצרת', כעבור חמישים יום. לא מצוין לו תאריך מדויק כי התורה רואה את שניהם כקשורים ומלוכדים. "ימי הספירה הם מערכת של ימים המחברת ומגשרת בין הגאולה הפיזית לגאולה הרוחנית" [כך מפרט המהר"ל בספרו "תפארת ישראל"].
אלא ששרשרת של ימי אסון נוראים פקדה את עמנו דוקא בימים אלה – החל בהרג הנורא וחיסול תקומת ישראל בארצו [מרד בר-כוכבא] ועד חיסול קהילות אשכנז במסעי הצלב, ופרעות חמילניצקי בשנות ת'ח ת'ט, ועד לימינו בהם נקבעו ימי הזכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל - כל אלה הניעו את רבותינו לגזור בהם גינוני אבל. נזכור כי מראשיתם היו אלה מעין "חול המועד" ולא ימי אבל. וזכינו כי שני ימי חגיגה "יום העצמאות" ו"יום ירושלים" נקבעו בדורנו בימים אלה של "אתחלתא דגאולה".
היות ומשיח צפוי לבוא בחודש ניסן אבל לא בערבי פסחים – אנו מצפים שימים אלה יהיו ימי הגאולה ויחזרו להיות ימי ששון ושמחה.
ולפי תפיסתי [שלדעתי היא מקובלת על חלקים נרחבים מעמי, אולי אף על הרוב -כל אלה הרואים עצמם מסורתיים] אנו מצויים כבר בשלב של "אתחלתא דגאולה" או בעברית "פעמי משיח" - שאם נזכה יהיו ימות המשיח. כאמור, יש לנו כבר התחלה. בימים שהיו לימי אבל נוצרו לנו שני מועדים גדולים וחשובים – "יום העצמאות" ו"יום איחוד ירושלים".
ואם נתעלה ונבין - מהם תצמח הגאולה [ותנאי מוקדם הוא "שיהיה בעל הנס מכיר בניסו"] ונחוג אותם כראוי בלב שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה