ספירת העומר
– הקדמה למבוא
התנדבתי לבוא ולשוחח-ללמוד נושא אתכם, התנדבתי כי חסרה לי ההמצאות עם ידידי.
בחרתי את הנושא "ספירת העומר", והוא משמש לי מודל להבהרת גישתי ומחשבותי ביהדות.
אני עוסק במחשבת-ישראל, בטעמי-המצוות ובהבנתן, ולא בדרכי ביצוען.
אינני רב ולא ערב-רב ואיני פוסק הלכות, אפילו לא לעצמי. אני רק מנסה להבינן ולהסבירן.
למרות שאני עמל, טורח ומלקט ומעלה הגיגי בנושא - לא הכל נהיר לי, ואם יש תוספות, הערות או הארות אשמח לקבל.
זו היתה ההקדמה ועכשיו למבוא:
מבוא - ספירת העומר
פעם שמעתי את הרב מאיר בר-אילן זצ"ל באסיפת בחירות ב"אדיסון" ז"ל – מתחיל כך:
לפני שאני אדבר אני רוצה לומר משהו!
אז אתחיל באמירה: אינני מביא דפי מקורות אלא את דעותי ופרשנותי האישית למקורות אותם אני מבין בדרכי שלי.
אבקש לשתף את כולם ומבקש להשתתף בחשיבה.
אם משהו לא ברור אנא שאלו ואשמח להבהיר.
כלומר - איני טוען שהזכות לקלוע לאמת כולה שלי, לא חייבים להסכים אתי. אם מישהו ישכנע לדעתו שלו - אשמח. כי מטרתי היא להראות שיש זוויות מבט שונות, וצריך לראות גם מזווית אחרת. אולי על כך נאמר "הפוך בה והפוך בה".
חשוב להזכיר: איננו עוסקים בהלכה אלא במחשבה, וכל אחד ימשיך להתנהג בדרך אבותיו או שלימדוהו מוריו או בדרך שבחר בה הוא.
ועכשיו לגוף העניין – ספירת העומר - מהי? ומה צפון בה?
ספירת-העומר נהוגה ברוב תפוצות ישראל אך מהותה לא ברורה לכולם.
הבה נראה את מקורה – את אשר מצווה התורה [ויקרא כ'ג 9-22]:
ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה . יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַָה'--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס}
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' יז.מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים ל-ה' יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם: יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ ל-ה' יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִירי-עִזִּים -אֶחָד לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה - לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' ֱא-להֵיכֶם. {פ}
שלוש מצוות נאמרו כאן: הקרבת העומר, ספירת העומר, שתי הלחם. וכולן משולבות זו בזו. אך אנו נדון היום רק במרכזית המשלבת בין השתים. וכמובן גם לא בקרבנות המצווה.
ימי הספירה מוזכרים בתורה בין המועדים - הימים הללו הם חיבור בין מועד יציאת מצרים לזמן מתן תורה והם מעין "חול-המועד" ארוך. בימים אלה גם בשלה התבואה, הימים שתחילתם בקצירת העומר הראשון וסיומן בשתי הלחם, מ"ראשית קצירכם" ועד '"מנחה חדשה".
המספר שבע החוזר כאן - רבה סמליותו ומשמעותו: לכל דבר גשמי יש ששה ממדים: לפנים, לאחור, ימין ושמאל, מעלה ומטה - אך אין הוא שלם עד שיכלל בו הממד השביעי – התוכן הפנימי, שהוא המהות. לכן הבריאה היתה שלמה רק לאחר שהיום השביעי, יום המהות, הצטרף אל ששת ימי המעשה. אל המסגרת של שבוע כאן מצרפת התורה שבע פעמים שבע, המובילים אל יום החמישים הנותן לכל הימים שלפניו את המהות ואת השלמות.
שבע פעמים של ספירות כאלה מהווים בצירופם 350 יום, אליהם מצטרפים 'שלושת-הרגלים', שהם חורגים מימי החול הרגילים ויחד מהווים את השנה בת 365 יום [בממוצע].
כדי להבין מהות זו לעומקה עלינו לשים לב למשמעות מילים ומושגים בעברית. המושגים הקשורים לנושא שחרור הם: חופש, חירות, דרור.
חופש - לרוב משמעותו הינתקות מסדר כובל לתקופה מסוימת
חירות - היא שחרור מוחלט מכל כורח חיצוני
דרור - הוא שחרור נרחב החל על קבוצה או גוף גדול ["דרור תתנו לארץ"]
עמד על אבחנה זו האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום".
המושג "חירות" [מנוגד ל"שעבוד"] אינו זהה עם חוסר שליטה עצמית או הפקרות. בניסוח החריף המתאים לזמננו של ריה"ל : "עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו בן-חורין".
חירות כוללת את הזכות של האדם לקבל על עצמו מחויבויות וכללי התנהגות, ואילו עבדות טומנת בחובה את הנטייה לאנרכיה – כך אומרים חז"ל: "עבדא בהפקרא ניחא ליה". ולומדים מן הפסוק: "וירד משה מן ההר ושני לוחות העדת בידו... והמכתב מכתב א-לוהים הוא חרות על הלוחות". אמר רבי יהושע בן לוי -אל תקרי חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" [אבות פרק ו' משנה ב'].
בעקבות דברים אלה אבקש להתיחס לקשר בין המספר שבע לבין החירות הרוחנית, כך נוכל להבין יותר לעומק את מהות ספירת העומר שאינה רק ספירת ימים אלא גם ספירת שבועות. בספירת הימים נזכור את אשר אמרו חז"ל "במצרים שקעו בני ישראל ב-מ'ט שערי טומאה". ונזקקו ל-מ'ט ימים להתעלות ולהיחלץ מהם.
זה נותן תשובה טובה לשאלה על "דיינו". למה אומרים בהגדה: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה- דיינו"? לפי מה שאמרנו - אם ישראל הגיעו לדרגה שהיו כולם ראויים לקבל את התורה -דיינו.
שבע שנים מהוות שמיטה "שבת הארץ", שבע שמיטות (שבתות שנים) יצרפו אליהן את שנת החמישים – ה"יובל" בו ניתן דרור לארץ וליושביה.
ימי "ספירת-העומר" הם מעיקרם ימי חג ושמחה, אין עורכים בהם חתונות כפי שאין עושים כן בחול המועד, הם הפכו לימי אבל רק לאחר חורבן בית שני בימי מרד בר כוכבא. יסודם בסיפור המובא בגמרא [מסכת יבמות ס'ב]:
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס. וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ...תנא: וכולם מתו מפסח ועד עצרת".
הסיפור הזה מעלה כמה תמיהות:
אמרו – מי הם האומרים? [לא מצאנו מקור לברייתא]
שנים עשר אלך זוגים תלמידים – האם יש מקבילה שסופרים תלמידים בזוגות?
מגבת עד אנטיפרס – אלה נקודות סמוכות למדי בנחלת יהודה, שאינן מציינת אזור מסוים.
לא נהגו כבוד זה לזה – האם זה מחייב עונש מיתה?
ולמה זה לזה ולא זה בזה?
תנא – בדרך כלל כך ההקדמה לציטוט משנה או ברייתא, היכן יש משנה כזו?
מפסח עד עצרת – למה לא המושג '"ספירת העומר" ואם אמנם מתו בחטאם, למה אלה ימי אבל?
למה על חורבן הבית נקבע יום צום אחד [ט' באב] ושלושה שבועות אבל [בין המצרים], ועל תלמידי רבי עקיבא 33-49 ימי אבל ללא יום צום מרכזי?
אם אכן לא נהגו כבוד כראוי זה לזה. מדוע יש להתאבל עליהם?
נראה כי סיפור זה כסיפורים אחרים בתלמוד - קשורים וכרוכים במרד בר-כוכבא, היהודי שמרד ברומי האדירה והקים שלטון עצמאי בארץ ישראל. מרד שאחריתו היתה חורבן נורא [שליש עם ישראל נטבח והיתר הוגלו ונמכרו לעבדות], ואלפיים שנות גלות !
אנשי התלמוד הבבלי התנגדו ברובם למרד זה, וכאשר נערך התלמוד - החלקים הקשורים למרד הוצנעו או נאמרו ברמיזה מחשש השלטון הרומאי האכזרי. בעת המרד עצמו נמנעו חכמים לצאת נגדו בפומבי: א. כי מנהיגו הרוחני היה גדול הדור רבי עקיבא בעצמו ובכבודו. ב. כי הם ישבו בבבל, ולא היתה להם סמכות ישירה על ארץ ישראל.
מכאן הביטוי 'אמרו' שהוא שכיח בגמרא בצירוף "אמרו במערבא" [כלומר, אמרו בארץ ישראל שהיא דרומית-מערבית לבבל].
המושג זוג או זוגים מצוי לרוב בשימוש קרבי-צבאי. מרבית המחתרות מבוססות על חוליות פעולה של שניים - מבצע ומחפה. זוג הוא גם חלק מהרתמה, דבר המזכיר סיפור אחר על תלמידי רבי עקיבא שהיו עוקרים עץ תוך כדי דהירת רכיבה.
גבת ואנטיפטרוס הם מקומות הקשורים למהלך חייו של רבי עקיבא שהחל את חייו התורניים בשפלת יהודה בה העיירה גבת היא מרכזית, ומבצר אנטיפטר הוא המקום בו היה עצור רבי עקיבא בסוף חייו.
'לא נהגו כבוד זה לזה"– לא נאמר 'זה בזה' אולי כדי לרמוז לעונש על שלא נהגו כבוד בחכמי בבל ופעלו נגד הוראותיהם.
בקטע אחר באותו הקשר נאמר שהם מתו 'מיתה רעה', ורב נחמן אומר מיתה רעה היא אסכרה [נזכיר כי המילה הערבית, ממוצא אפריקני, לחיילים היא "אסכרי". הצבא הרומי גייס את לגיונות אפריקה להילחם במרד. מכאן אולי גם האכזריות הנוראה, כמו לא לתת את גוויות המורדים לקבורה, דבר שהיה מקובל באפריקה אך לא באירופה].
הנהגת אבל בימי ה'ספירה' לציון כישלון המרד יכול גם להסביר את חגיגת ל'ג בעומר בו היה כנראה ניצחון מרשים של המורדים, ואת הדלקת המשואות להעברת אותות למרחוק, וכמובן את החץ וקשת [אולי שחרור ירושלים שהחזיק מעמד רק ימים ספורים ולכן לא נמשיך לחוג אותו.. השערה זו נתמכת בנוהג הדלקת המשואות].
המהר"ל מסביר את ערך הספירה עצמה - באמרו [אין כאן ציטוט אלא סיכום]: אדם אינו נוטה לחשוב ערבו של כל יום אלא חי את חייו באופן זורם. באה התורה ומחייבת אותנו לספור כל יום לכשעצמו, והאדם יתן אל לבו [מה השגתי היום בלימוד? איזה מעשה טוב, מעשה חסד פעלתי היום?] לכל יום יש ערך עצמי, והספירה באה לעורר אותנו להשגיח בזאת וכל יום להתקדם מדרגה.
ועוד משהו נאה ששמעתי משמו של הרב יוסף סלנט [בספרו "באר יוסף"] :
מדוע קרויה הספירה על שם "העומר" המובא בראשיתה, אם תכליתה הוא לחבר בין היציאה מעבדות לקראת מתן-תורה?
מצוות הספירה לא היתה קיימת בעת הנדודים במדבר. רק לאחר שנכנסו לארץ היעודה, לאחר שזרעו וקצרו. – כי במדבר אכלו מן [לחם מן השמים] שניתן להם בהקצבה "עומר לגולגולת" וגם לאחר שזרעו וקצרו עליהם לזכור כי גם התבואה צמחה בהשגחת השמים [אמונה – שזורע ומאמין שיצמח].
יתן ה' וימי האבל שנגזרו עלינו יהפכו במהרה בימינו מאבל לשמחה ומיגון ליום טוב ונזכה לגאולה שלמה – הללויה !
ולעניין "ספירת העומר". הבה ננסה להבין רעיון הצפון בו: עם ישראל נצטווה להקריב ביום הראשון של פסח הוא יום יציאת מצרים – את השעורים, מהם נעשים הן החמץ והן המצה, אשר בהרכבם הכימי אין הבדל. ההבדל הוא רק בתחום "הזמן", כאשר החמץ מושהה ומספיק לתפוח.
מבחינה סמלית החמץ נושא עמו קונוטציות שליליות. הוא סמל ל"יצר הרע" המגרה את האדם ומפריע לו לקיים את המצוות.
התלמוד מספר [בבלי, מסכת ברכות דף יז עמוד א']: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי [לאחר התפילה] אמר הכי: ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב. "שאור שבעיסה" ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".
מובא בנוסח קצת שונה בתלמוד ירושלמי [מסכת ברכות פרק ד' דף ז' טור ד' הלכה ב']: "רבי תנחום בר איסכולסטיקה [מילולית: שיטת לימוד] מצלי : יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבנו, שכך בראתנו לעשות רצונך. אתה חפץ ואנו חפצים, ומי מעכב? "שאור שבעיסה" גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו, אלא יהי רצון..."
לא נעמוד הפעם על השוני בין בבלי לירושלמי, אלא נציין שאנו רואים בשניהם שהביטוי "שאור שבעיסה" הוא כינוי ליצר-הרע.
לענייננו, תורת היהדות אינה דורשת מן האדם בישראל לאכול מצה כל השנה ולבער לחלוטין את החמץ. יש אכן דתות אחרות הדורשות כך אך הן נכשלו לחלוטין. היהדות אינה דורשת לחסל את היצר-הרע אלא להתגבר עליו ולשלוט בו ואפילו להשתמש בו. אכילת מצה במשך שבוע שלם מיועדת לסמל כי אנו מסוגלים לעמוד בכך ולהתגבר ולו רק על תאווה אחת לזמן קצר. מכאן ואילך על האדם להכשיר את עצמו להתגבר על יצריו ולהתכונן נפשית לקראת השיא שהוא "קבלת התורה". ימי הספירה הם הכנה לקראתה. ביום החג מקריב האדם את "שתי הלחם" שהוא דוקא קרבן העשוי מלחם חמץ, להראות שניתן לעבוד את הבורא בשני היצרים.
יש סמל גם ביום ההתחלה - ביום הראשון של הפסח חוגג האדם את יציאתו מעבדות לחירות, וביום השני הוא מתחיל לעסוק ב"עומר" בטיפול ביצריו פנימה לקראת היותו ראוי לקבל את התורה.
ואנו נספור ונעלה מעלה מדי יום – לקראת יום מתן תורתנו באהבה, בלבב שלם !
נעבור לעוד כמה הבהרות בנושא "ספירת העומר":
האמנם "שנים-עשר אלך זוגי תלמידים" פירושו 24.000 ? לאו דוקא ! המכיר את אורח האגדתא בגמרא יודע כי חז"ל בעקבות התורה השתמשו בשפת "קודים" – מונחים המובנים ללומדים אך משמעותם שונה לקוראים שאינם "חברים".
נסתכל בתורה ונראה: שנים עשר הוא מושג הבא לבטא את כלל האומה על כל שבטיה ["אלף" אינו בהכרח מספר של כמות].
היחידה הצבאית היסודית הנהוגה בימינו בצה"ל קרויה "כתה" ועליה ממונה מ"כ [מפקד כתה]. מספר כתות מאוגדות ל"מחלקה" ועליה ממונה מ"מ [מפקד מחלקה], כמה מחלקות מאוגדות ל"פלוגה" ועליה ממונה מ"פ [מפקד פלוגה]. בימי המקרא היה המפקד בדרג הנמוך קרוי "שר עשרה" ומעליו "שר מאה" ועליהם "שר אלף" [כאשר גודלן המספרי של היחידות היה גמיש בהתאם לצרכים]. בעצם גם כתה מורכבת מ"חוליה" ועוד חוליות, בימי מרד בר כוכבא "זוגים".
שיחות אלה ניתנו בשני מקומות, שניהם עם מאזינים/משתתפים בעלי רמה עניין ודעת – וזכו להדים חיוביים. אני חששתי – כי אני מעלה תזות שאינן הקו המקובל.
אם ימי ספירת העומר מקובלים כימי אבל, אני מעז ומסיק מן הפסוקים כי היו אלה ימי חג, מעין המשך "חול המועד". מעלה פירוש לברייתא על תלמידי רבי עקיבא, ובעיקר נותן פירוש משלי למושג "חירות". ומאד חששתי להתנגדות. וכאשר דברי נתקבלו ועוררו עניין, שמחתי לכך מאד ויותר מכך כאשר עיינתי במאמר נפלא במוסף 'שבת' של עיתון "מקור ראשון" מערב פסח תשכ'ב בעמודים 12-13, אשר בו אני מדמה למצוא גיבוי לרעיונות אותן העליתי. כאשר לאחר הקריאה המהנה נפניתי לראות מי הוא הכותב, מצאתי כי נתליתי באילן גדול. הרב פרופ' יונתן סאקס, רבה הראשי של בריטניה, מתוך 'הגדה לפסח' שתצא לאור בקרוב [אגב, זכיתי לשמוע דרשה שלו בעת שהותי בלונדון. והוא אמן הרטוריקה והמתודיקה. לאחר הדרשה שוחחנו מעט, ולצערי אין בינינו שום קרבה משפחתית]. אינני מצטט את דבריו מילה במילה אלא מביא אותם בשפה שלי וכפי השגתי:
הרב רואה בעיקר שלוש חרויות שהן גישות מהפכניות.
קריאת תגר על המיתוס הקדום ששרר בעת העתיקה והיה שמרני במהותו. מצאו מקור מצרי קדום: "אראה לך ארץ השרויה באבל ובמצרים הכבר... שעכשיו זרועו נטויה בהשוואה לטקסט התנכ"י של שירת חנה: "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מקומם, מאימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחל". לאמור: האל שבתפיסת הדתות הקדומות היה מעוז למלכות ולכהונה מופיע אצל ישראל - כמחולל שינוי ותמורה. השלטון והכח אינם מקובעים ושום דבר אינו מקובע פרט לכללי המוסר - הא-ל דורש צדק, שוויון וחמלה ונביאיו קוראים תגר בלתי פוסק על הכח המשחית ועל ניצול החלשים.
יציאת מצרים היתה מפנה בתולדות העם והאנושות כולה כאשר הברית שנכרתה בהתגלות סיני פותחת ב"אני ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך ממצרים מבית עבדים". אך אינה מזכירה רק את השחרור מהעול והענקת השוויון אלא ממשיכה מיד בדרישה לחירות אוניברסלית, בדאגה לעניים: [דברים כ'ד 10-22]
"י כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה--לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט הַחוּצָה.יב וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא--לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה אֱ-לֹהֶיךָ. {ס}
לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בארצך יד בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. }
טז לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. {ס}
יז לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. יח וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ויוצאך אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. {ס}
יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כא וכִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר כב וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. {ס}
הדברים מתייחסים לחברה החקלאית שהיתה לפני כשלושת אלפים שנה, אך המסר המועבר בהם נכון לכל הדורות, התורה יוצאת נגד משטר חברתי בו מעטים מעסיקים את הרבים בתנאים משפילים ויוצאת נגד קיומה של חברה מדכאה.
מסר אחר הוא הדאגה לרווחתו של הגר – הזר. חז"ל עמדו על כך שהתורה עומדת פעם אחת על החובה לאהוב את רעך, אך 36 פעמים לאהוב את הגר זכור שבעולם הקדום – יתום ואלמנה ואדם מחוץ למקומו היו נתונים למשיסה.
המסר השלישי הוא חירות האדם.
מתן היום השביעי-השבת, השנה השביעית והיובל, היה השעיית כל ההיררכיות. זמן בו אדם אינו יכול לאלץ אחר לעבוד בשבת. בשנה השביעית חלה שמיטת חובות, ובשנת החמישים אף הרכוש הבסיסי – הקרקע, שב ומתחלק מחדש.
אם הבינותי נכון את שיטתו של הרב זקס, התפיסה הבסיסית היא שהחירות ניתנה לעם כחברה, וכמו כל חברה, על כל מרכיביה לקבל על עצמם כללי התנהגות ואורח חיים אשר יאפשרו לה חיי צוותא, במיוחד לעם ישראל - עם שיש לו ייעוד. דרכי ההנהגה יותר מפורטים ומקיפים ומציבים רף גבוה בפני חבריה.
חלק מן הדברים מבוסס על אשר קלטתי מתורתו של מורי ורבי הרב אברהם קוסמן שליט"א.
והערה קטנה משלי - עלינו להישמר לא להיסחף בגלי הליברליות המודרנית העוקרת ערכי-יסוד בשם "החירות" ומשעבדת חלשים לצרכי הקפיטליזם החזירי, ובמקרים קיצוניים מדכאה מיעוטים בסיסמת שלטון-הרוב. תורת-משה מתווה לנו דרכים וכללים לחברה הומנית וצודקת, ואדם המקבל עליו את הכללים, יש לו חירות רוחנית מלאה. ימי ספירת העומר אמורים לעורר אותנו להתקדמות, להשתחרר מהרגלי עבדות [לתחרותיות ולעגל-הזהב] לקראת קבלת תורת-חיים וערכי-מוסר נעלה.
סמלי הדבר שבשובו עם ישראל לארצו [אם כי עדיין לא בשלמותו] נוספו בימי הספירה שני חגים לאומיים, "יום העצמאות" ו"יום ירושלים".
והלוואי ונהיה ראויים, והם יקבעו כימי חג ומועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה