לשון התורה

לשון התורה

העברית של ימינו עברה שינויים והתפתחויות מעת מתן-תורה. אדם בן דורנו המבקש להגות בדברי תורה שומה עליו להכיר בכך. נכון שהמילים עצמן באו אלינו ישירות מהתנ"ך, אם  גם תוך השפעות של שפת המשנה, אך לעתים עלול להיראות לנו כי התורה חוזרת על אותו דבר פעמיים, ולפעמים אף נדמה לנו כי מובאות גרסות סותרות. 

מה שאני יכול להציע זה אנא קרא מחדש, והפעם לאט, תוך השוואה מדויקת ואיתור השינויים, השוואה מדוקדקת תראה לנו מה נראה לנו כשוני או כפל, ואז יש להבין במה השוני ולמה. 

יש לי הצעה נוספת - עיון במפרש החביב עלי ה-מלבי"ם [מאיר  לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר], אותו אנו לומדים מדי שבת בחברותא עם ידידי הטוב אברהם פונפדר הי"ו.

מעלותיו העיקריות כפי שנראה לי הן -  א. הוא מאחרוני המפרשים הגדולים [1809-1879] כך שהוא ראה וידע אשר כתבו קודמיו.  ב. הוא בקי בלשון העברית. במבוא לפירושו לישעיהו הוא חוזר ואומר - אין במקרא כפל לשון לתפארת המליצה, ולא אמירה כפולה, אלא רק חיזוק להבהרת הפשר ולהדגשה.  ג. הוא אינו מוותר על פתרון בעיה עד אשר הוא מוצא את התשובה המקובלת עליו, והנחת היסוד שלו 'אין כפל לשון' והשימוש במילה נרדפת בא לצורך הצבעה על מובן נוסף או חזק יותר.  ד. יש לו חוש הומור עדין ונפלא.

אביא סיפור מתולדות חייו להמחשת הפרט האחרון – הוא שימש רב בפרוסיה [חלק מגרמניה של ימינו] ומשם נקרא לכהן ברומניה [בראשוב]. לפני תפילת השבת הראשונה נפגשו אתו הגבאים, וסיפרו לו על בעיה בקהילה - עיקר הכנסות בית הכנסת באות מתרומות יחידים הנקראים לעלות לתורה והם מנדבים עבור הכבוד הזה סכומים נכבדים אך אינם מקימים את התחייבותם, וביקשו ממנו לעזור להם בעניין. בדרשתו על פרשת השבוע אמר הרב – אני מגיע אליכם מתקופת כהונה באשכנז [גרמניה] שם היהודים קרים, וכאשר מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש - הם מצביעים עליהם ממרחק ומנשקים את ידיהם. כאן מצאתי קהילה חמה, האנשים יוצאים לקראת ספרי התורה מחבקים אותם ומנשקים בפה. רק מה, שם מנשקים ביד ונותנים ביד, כאן מנשקים בפה וגם נותנים רק בפה.

לטעמי, היחוד של פירושו מודגש ומורגש ביותר בספרי הנביאים ובמיוחד בתהלים שהוא קורא לו 'תהילות' [לעומת זאת איני מציע להתעמק בפירושו ל'חזון העצמות היבשות" בספר יחזקאל, שם הוא מנסה לפרש לפי תורת הקבלה, ולטעמי הוא מסתבך ומסבך.

אנסה להבהיר ע"י שימוש בדוגמא מפרשת השבוע בה אנו עוסקים היום [שלח].

סתירה נראית לנו בדברי המרגלים [במדבר י'ג 27] ..." כז וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ..." ובהמשך [פסוק 32] נאמר ..." לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא...

כפילות אחרת היא תגובת הטובים, המובאת פעמיים - פעם כלב [שם י'ג 30]

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ.  לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  

ופעם שנייה כלב ויהושע שניהם [שם י'ד 9] .." וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.  ז וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה'-וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַָּה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם. י וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

עיון קפדני בפסוקים עצמם יראה כי דו"ח המרגלים היה כפול: 1. הארץ טובה.  2. לא נוכל להתמודד.

לכן באה גם תשובה כפולה: כלב התרכז בחטא הראשון "ויוציאו דיבת הארץ רעה". ושניהם יחד הגיבו על החטא הגדול יותר. המרד בא-ל - קוצר האמונה, לאחר כל הנסים הנפלאות "היד ה' תקצר?"

אנו גם רואים שהקב"ה שינה את תגובתו. בראשונה הוא מבקש להכרית את כל העם, אך לאחר תחינת משה הוא קובע שרק הדור הנוכחי ימות במדבר, חוץ מכלב ויהושע [י'ד 26].

בתודה לכתבה של הרב אליהו עסיס שליט"א ב'מקור ראשון, שהעמידנו על כך.