התפילה

חלק נכבד מסדר יומו של היהודי שומר המצוות נוטלת התפילה.

נחלקו הפוסקים - רמב"ם ורמב"ן - תפילות הן מדאורייתא [מן התורה] או מדרבנן [תקנת חז"ל]. מבחינה הסטורית נראה כי מעת יציאת מצרים ועד הקמת בית-שני [עזרא ונחמיה] היתה התפילה בעלת גוון אישי, אדם שיווע אל אלוהיו בצר לו {תפילת חנה, תפילת משה "אל נא רפא נא לה"}. רק אנשי 'כנסת הגדולה' הם אשר תקנו נוסח וזמנים קבועים.

אמנם המחלוקת נמשכה ואנו מוצאים אותה גם אצל התנאים והאמוראים [מסכת אבות פרק ב' משנה י'ח']:

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר – כי רחום וחנון הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה...

לי נראה כי אולי רק צדיק בסדר הגודל של בר-יוחאי מסוגל לחזור על טקסט כה ארוך שלוש פעמים ביום תוך כוונה עמוקה ותחנונים.

ולהלכה נפסק - סדר תפילות קבוע, הן קבע בנוסח והן בזמנים.

הסיבות כפי שהן מובאות במקורות שונים. א. הגלות. כי בני ישראל, עברית כבר לא היתה שפתם העיקרית, ובשפה עילגת אין באים בבקשות לפני המקום. ב. הקהילה. חז"ל הכינו את התפילה לאמירה בציבור ["במניין"] והיה צורך בנוסח אחיד.  

בברייתא [מסכת שבת קכ"ז] שאנו אומרים כל יום בברכת השחר מובאת מעלתה ושכרה של "עיון תפילה", אשר בילדותנו לימדו אותנו שפירושה "כוונה".

כותב הרמב"ם בספר אהבה פרק ראשון: "חיוב מצווה זו כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו... ואח"כ נותן שבח והודיה, כל אחד ואחד כפי כוחו... 

... מדבר כפי יכלו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפילות כל אחד ואחד כפי יכולתו - יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה, וכן היה הדבר תמיד, ממשה רבנו עד עזרא.

...נמצאו התפילות בכל יום שלוש - ערבית שחרית מנחה. 

וכאן מגיע זמנה של דעתי האישית, אשר אני מודה ברבים, היא כנראה מוטה בעקבות טראומת ילדות שאני מניח שמרבית קוראי עברו משהו דומה לה.

אני דור שמיני בירושלים ליהודי הראשון לשבי אשכנז [גרמניה], אשר בעיר הקודש קיבל על עצמו את מנהגיה של הקהילה האירופית שהגיעה אחריו – 'תלמידי הגר"א', במשולב עם החינוך הפרוסי ['יקי'] הנוקשה, כך שהוא הקפיד על שלוש תפילות בציבור ביום ואותי כילד {בן 8-10} העמידו במטבח ליד התנור {שאמא תוכל להשגיח עלי} והיה עלי לדקלם את כל התפילה. עלי לציין כי אבא זצ"ל היה אדם מתון ופשרן חוץ מאשר בנושאי דת. אך גם שם הוא דרש מעצמו הרבה יותר מאשר מאחרים.

כאשר אמרתי לאבא שאין כל אפשרות של כוונה בתפילה כאשר אנו חוזרים על אותו נוסח קבוע, התיר לי לדלג בפסוקי דזמרה כדלהלן: ברוך שאמר, אשרי הללויה {הראשון השלישי והאחרון} ישתבח וברכות קריאת שמע ותפילת עמידה כסדרן. משבגרתי מצאתי שהחובה פרט לקריאת שמע ותפילת עמידה היא מזמור אחד וברכה אחת.

אני בחרתי לי את "מזמור שיר חנוכת" {שהתאים למצבי} "העלית משאול נפשי, חייתני מירדי בור... למען יזמרך כבוד"... והברכה "אשר יצר..." {כשאני מתכוון לסתימה ולפתיחה של התאים במח}. 

בכל אופן עד היום, פרט לשני הקטעים שהזכרתי ולקריאת-שמע, את התפילות והברכות אני משמיע מבלי לחשוב ולתכנן "לצאת ידי חובה", ואני קורא לעצמי לא "אדם דתי" אלא "מאמין".

לאלה שלא יודעים, עברתי שבץ מח בגיל 59, שהותיר אותי משותק בחצי גוף והרוס כלכלית, רתוק לכסא גלגלים, זקוק לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

עדיין אני חושב שאין אפשרות לקיים את כל התפילות שעיצבו חז"ל מתוך כוונה - אך כפי שאני מדגיש לכל אורך הכתיבה איני רב ואיני פוסק הלכות וכל אחד בדרכי אבותיו ילך {אם אבותיו לא הותירו אותו בטראומה שאינה מאפשרת לו להתפלל בכוונה}.