יום שני, 5 באוגוסט 2019

מסעי


לפני שנתחיל לדון בפרשת השבוע "מסעי", אני מבקש להסב את תשומת הלב לכך שאנו מצויים כעת  בשבוע שחל בו ראש-חודש מנחם-אב עליו נאמר: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ובפרשה שלנו (דברים ל'ג 38) הוא מוזכר כדלהלן:
"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים בחודש החמישי באחד לחודש...". כלומר, פטירת אהרן היתה בר"ח מנחם-אב, לעומת זאת פטירת משה רבנו היתה כידוע ביום ז' באדר, ועל חודש זה נאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
כיוון שאיננו מן המאמינים במקריות אין לנו אלא לשער שבשל תכונותיו של אהרן "אוהב שלום ורודף שלום", העם התאבל יותר על מותו של אהרון, ואילו משה הקפדן, עם כל גדולתו הבלתי מושגת, לא זכה בבוא זמנו - למידה כזו של הערכה מהעם. ומכאן נמצאנו למדים מה גדול השלום! (חס ושלום לנו לזלזל בגדולתו של אדון הנביאים, אך מידותיו של אהרן יותר עממיות ומשמחות לב).

קטע תמוה בפרשה הוא בנושא ערי מקלט, שם נאמר על "רוצח נפש בשגגה":
"וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (דברים ל'ה 25-28).
המשנה (מכות י'א) פוסקת: "ואינו יוצא משם.... ואפילו ישראל צריכים לו אינו יוצא משם לעולם. שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו" (המילה שם מוזכרת שלוש פעמים בפרשה זו), המוצא היחידי עבורו הוא "מות הכהן הגדול". 
והשאלות ברורות: מה לכהן גדול ולרוצח נפש בשגגה? ולמה דוקא הכהן גדול הנחשב כבעל נפש עדינה ורגישה צריך לחיות בהרגשה שיש אנשים המייחלים ומצפים למותו (עד כדי כך ש-אמותיהם של כהנים היו מספקות לגולים כל צרכיהם כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו)?

נראה שההסבר הוא בבחירת הכהן הגדול עליו נאמר: "הכהן הגדול מאחיו". האחריות שלו היא כלפי כל אחיו בית ישראל. כסמכות רוחנית עליונה עליו לדאוג לאווירה של טוהר בכל העם עד שגם תאונות לא תתרחשנה. תפקידו הוא להתפלל על כל עמו ואם קרתה ח"ו תאונה הגורמת לאובדן נפש, סימן הוא שהאווירה אינה טהורה דיה והאשמה היא בהנהגה. כך שעל הכהן הגדול אשר בימיו מקפחת נפש את חייה - להיות שרוי בצער.

בהמשך הפרשה (דברים ל'ה 33-34) נאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
קיימות שתי דעות מנוגדות ביחס אל ארץ ישראל ואל ההנהגה שלה. האחת אומרת, שכל ביקורת היא בבחינת הוצאת דיבה ומסתמכת על הפסוק (תהלים קכ'ח) "וראה בטוב ירושלים". עלינו לראות ולדבר רק על הטוב - גם אם קיימים דברים מגונים הרי "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י'ז).
הנביאים לעומת זאת לא הלכו בדרך זו ולא חדלו מלהוכיח על כל פשע ועוול, כי לפי תפיסתם "את אשר יאהב יוכיח" ונאמר: "כל אהבה שאין עמה תוכחה – אינה אהבה" (בראשית רבה נ'ד ג).
אם כי צריך להיזהר מפני סחף, בקלות אפשר להיגרר ולהפוך תוכחה לשנאה.
"האמת והשלום אהבו"! אל תוותר על האמת שלך, אבל זכור כי - האהבה היא הבסיס ו"כשם שמצווה להוכיח לומר דבר הנשמע כך איסור לומר דבר שאינו נשמע". אם אתה יודע שהאדם אליו אתה מפנה את התוכחה-המוסר, לא ישנה דרכיו, אסור לך להוכיח אותו. לכן אומר הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". אם אתה מבחין שעמיתך-ידידך נכשל במעשה שאינו ראוי, עליך להסביר לו ולהתרות בו. אך יתכן שהוא נכשל בתום לב ועצם האזהרה שלך הופכת אותו למזיד, ובכך אתה נושא עליו חטא.

אזכיר בהקשר זה את שאמר רבנו בחיי [חובות הלבבות שער חשבון הנפש ה' ג']  המביא את דברי חז"ל [ערכין דף ט'ז ע"ב]:" העבודה, אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, ואמרו קצתם: העבודה ! אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח..."

אקווה שכל הדיון הזה הוא תאורטי – ובא לשם לימוד תורה לשמה, כי באמת ובתמים אין איש שאני מכיר שעלינו להוכיח [השבח לבורא עולם].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה