קבלה
כמי שלמד בישיבות ליטאיות התייחסתי תמיד בהסתייגות לנושא שלא הבנתי בו מאומה: "תורת הקבלה" ! ראיתי בה "תורת-סוד-מיסטית" המדברת אל אנשים הנוטים לשירה ופיוט. מדי פעם ניסיתי לעיין בספרים כמו "הזוהר" או "שלושה-עשר-עלי –שושנה" של רבי ומורי - הרב עדין שטיינזלץ, האזנתי להרצאות של אלה הנחשבים לגדולי הפרופסורים המומחים לקבלה כמו פרופ' משה אידל – אולם לא מצאתי דבר שידבר אלי או שיהיה לי מובן ולוגי.
לכן הופתעתי לגלות עד כמה יש בזמננו לתורת הקבלה השפעה מעשית על ההלכה ועל חיי היומיום היהודיים. אינני מתייחס לנושא של זיהוי קברים ברוח-הקודש, כמו 'קבר רחל', אלא לתפילות ולמנהגים. הרי המקור לתפילת קבלת שבת ובפרט למזמור "לכה דודי" ולאמירת שיר השירים בערב שבת הוא הקבלה. וכן ה"קדיש" ועריכת "סדר פסח" .
בקצרה – הקבלה היא המעצבת אצל שומרי המצוות את התודעה הדתית-הנהגתית, אף שאיננו מצליחים להבין את מניעיה.
היות וכאמור בישיבות ובבתי הספר אין לומדים קבלה בצורה סדירה, נאלצתי ללקט משמעויות ממקורות שונים, שלא תמיד אני בטוח באותנטיות שלהם. לאחרונה נתקלתי במקור המפרש דברים בצורה המדברת אלי מאד – ציטטות מבית מדרשו של הרב פיליפ ברג [שהוא אישית אינו מקובל עלי], אשר הקים מרכזים רבים ברחבי העולם ללימוד "הזהר" לפי אנלוגיה מודרנית [קבלה בפרשנות החסידית]. לפיו פירוש ה"זהר" לפרשת פנחס עוסק במיוחד בקשר שבין הגוף לנפש. לפי תפיסה זו טוענת הקבלה כי האדם על ידי מחשבותיו ואמונותיו קובע את דרך חייו כולל תחלואיו.
התודעה אחראית [גם אם האדם אינו מודע לכך] למהלך חייו ומהלך מחלותיו. ספר הזהר מסביר שיש קשר הדוק בין תפקודו של כל אבר בגוף למצבי התודעה [זו בעצם הגישה ה"הוליסטית" המקובלת היום, אך הזהר נקט בה כבר לפני מאות רבות של שנים]. הרב ברג מצטט: "הכעס של המרה מתגבר על עורקי הגוף" ולפי פירושו מדובר ב-"כולסטרול" הגורם לבעיות לב [גם הרפואה המודרנית מקבלת את הקשר הישיר בין הכעס לרמת הכולסטרול בגוף]. לפי המשך אותו פירוש הרי בתהליך העיכול, אם הכבד נמצא ב'סטרס' בגלל כעסים, הוא אינו מסוגל לנקות את הדם כמו שצריך והכולסטרול הנוצר מוזרם דרך הדם אל הלב. לפי המשך אותו ציטוט "ההימנעות ממחלת לב היא דרך הריאות" ! ואכן כאשר אדם כועס מאד אומרים לו "נשום עמוק". "בזמן שכנפי הריאה נושבים על הלב, חמת המלך שככה" - הלב מסמל את האנרגיה [האש], והריאות את האוויר המסוגל לצנן אותה. ואכן גם לפי הרגשתי האישית כאשר אני שרוי בכעס אני מפסיק כמעט לנשום, ואילו כאשר אני נהנה ושרוי ברווחה – אני נושם עמוק ! מכאן גם מסקנת הקבלה כי "נתינה לזולת, אהבה וחסד – מסוגלים לרפא בעיות לב וכבד" ["צדקה תציל ממוות"].
מאמר בקבלה אומר: "כשאדם נולד יש לו גוף של אור וגוף של חושך". הגוף של החושך הוא הגוף הגשמי אשר לו מהות אגואיסטית לחלוטין. הגוף של האור הוא החלק הרוחני-אתרי ומהותו אהבה ונתינה. גוף האור מתקשר עם האנרגיה הקוסמית ובאמצעותה ל"אור של הבורא", וכך הוא מסוגל לקבל את התחושות של שפע, של שמחה ואושר – אותן מחפש האדם כל ימיו. ככל שהאדם שקוע יותר במחשבות שליליות ופועל מתוך אגואיזם, מתוך קנאה שנאה ותסכול - הוא מתרחק מחלק האור שבו ושוקע במצב של חשכה וכך באות אליו מחלות וגם ההזדקנות מואצת !
לפי הרב ברג "סרטן הוא סוג של התאבדות". כאשר האור לא זורם במערכת, הגוף חונק את עצמו מבפנים. כסיוע להסברו מביא הרב ברג מחקר הטוען כי 80% מהאנשים עם סרטן סופני עברו ארוע טראומתי
3-5 שנים לפני התפרצות המחלה.
תובנות אחרות בקבלה:
- כאשר אדם מחליף מצב מודעות – משתפר התפקוד של אברי הגוף. הקבלה משתמשת במושג הקרוי "מלך" שהוא ראשי תיבות של – "מח"," לב","כבד".
המח הוא החלק הגבוה -הנשמה. הלב הוא הרוח, הכבד הוא החלק הנמוך -הנפש. בשלושה מוקדי אנרגיה עיקריים אלה על האדם לשלוט. כאשר המח הוא השולט האדם הוא מלך. ואז המח מכתיב ללב מה עליו להרגיש ולכבד הוא מורה להיות נקי מכעס ומרירות. ואילו כאשר הלב הוא הקובע האדם נעשה "למך" וההרגשות הרגעיות מובילות אותו. כאשר הכבד הוא המוליך – האדם נעשה "כלמ" כלומר כלום. אדם שהרוגז והכעס שולטים בו אינו נחשב אדם.
- "אדם המשליט את המחשבה על הרגש ומצליח להכניס רגשות חיוביים במקום בו היו רגשות שליליים עושה את השינוי המיוחל". לפי יסוד זה בקבלה היכולת להמיר רגשות משליליים לחיוביים הוא המבדיל את האדם מן הבהמה.
- "דיכאון פוגע במערכת החיסונית ובתפקודי המח, לכן אדם חייב ללמד את עצמו להיות תמיד שמח".
- "מחלה היא שיבוש בתקשורת שבין הנשמה לגוף".
- המגיד ממזריץ', שחי במאה ה-18, אמר "כשיש לאדם חור קטן בגוף [כלומר מחלה] – זה מראה על חור גדול בנשמה".
- "כאשר מבקרים אדם חולה צריך להזהר לא להכנס עמוק מדי ל'סטרס' שלו כי אז יש סיכוי שאנו נצא חולים. במקום להכנס לדיכאון שלו צריך לעודד אותו ולספר לו דברים משמחים ועליזים אשר יגרמו לו לשכוח לרגע שהוא חולה".
- הזהר אומר "בשולחן שיש בו כעס ושנאה אסור לאכול. כי במצב כזה כל מאכל ייהפך לרעל". מה שמכונה "מזון בריא" אינו מספיק [אצלנו אומרים: לא משנה מה אתה אוכל, הקובע הוא - מה אוכל אותך].
- "לחם הוא מאכל מסוכן – כי זו מלחמה לאכול אותו", בלחם טמון הרבה מאד כח והוא עלול להשתלט על הגוף ולגרום ל'שמרים' [מכונה כיום 'קנדידה']". יש מערכות עיכול שאינן מסוגלות להתמודד עם הלחם אשר בתהליך עיכולו סופג הרבה מאנרגיות הגוף וגורם להרגשת עייפות. לכן יש אנשים שטוב להם לאכול לחם [או פסטה ומזונות בצק אחרים לרבות תפוחי-אדמה]. אלה אנשים שרמת האנרגיה הטבעית שלהם גבוהה, המסוגלים להרבות בספורט ולחיות בקצב חיים גבוה. אולם אנשים שאינם עוסקים בפעילות גופנית ומרבית יומם הם ישובים בכסא – הלחם מעייף אותם עוד יותר וגוזל מהם את מעט האנרגיה האצורה בגופם, והחלק המתעכל יוצר בגופם שמרים [קנדידה].
- אם אדם מייחל למשהו זמן רב – הדבר עלול ליצר מחלה בלב שלו. ההרגשה האישית כי מישהו עשה לנו אי-צדק ואנו מייחלים להענשתו ומצפים לה. הרגשה כזו כאשר היא ממושכת עלולה להנמיך את האנרגיות בגופנו ולגרום לנו למחלה.
- מחלה היא תוצאה של מצב מודעות נמוך, לכן כדי לרפא את המחלה יש קודם לכל לאתר את שורש הבעיה. אם לא נתקן את מצב המודעות – המחלה תחזור על עצמה. זהו מקור הביטוי הקבלי "לרופא ניתנה הרשות לרפאות". תפקידו של הרופא הוא להרחיק את החולה ממקור המחלה, לעורר את כוחות הריפוי הטבעי המצויים בכל גוף ובכך לאפשר לו להתרפא.
לפי הקבלה על הרופא להיות מצויד בסגולות הבאות: לדעת שהוא עצמו אינו מרפא אלא הוא הערוץ האמור לחבר את החולה למקור האנרגיה שבו חל הנתק. רוב התרופות אינן מרפאות, הן רק מטפלות בסימפטומים ומסייעות בכך לגוף לרפא את עצמו. מכאן גם מקור האמרה "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה"! לתפילה עצמה יש כח מרפא, ורופא טוב הוא מי שיודע להתפלל ולבקש על החולה אשר בטיפולו.
- מחלה הנובעת מאנרגיה שלילית עשויה להשפיע על הרופא המטפל. אם לרופא אין אנרגיות רוחניות יותר גבוהות הבאות מרגשות חמלה וחסד, האנרגיה השלילית של החולה עלולה להתיש אותו.
- אם יש בעיות אצל ילדים – בדרך כלל יש קודם כל לטפל בהורים.
- לאותיות העבריות יש תדר אנרגטי. לפי הקבלה צירופים מסוימים של אותיות יכולים לשפר מצבים שונים בחיים ולהמריץ יכולות גנוזות. צירוף האותיות המסוגל לרפא הוא מ'ה'ש'. התרכזות בצירוף זה מסייע רבות בריפוי.
- קריאת "שמע ישראל" מסוגלת לרפא. בתפילה זו יש 248 מילים – ובגוף האדם יש רמ'ח [248] אברים. לכל מילה יש אבר מקביל בגוף. הקבלה אינה מפרטת איזו מילה קשורה לאיזה איבר, אבל נותנת הנחיות ראשוניות. הקטע הראשון של 'קריאת שמע' קשור לראש. הקטע השני ["ואהבת"] לחזה ולזרועות. הקטע השלישי ["והיה אם שמוע"] לאברים פנימיים. והרביעי ["פרשת ציצית"] לאברי ההולדה ולרגליים. אז אם יש לאדם בעיה בראשו מוטב שיתרכז בקטע הראשון.
- בפרשת 'פנחס' אשר בספר 'הזהר' טמון 'סוד הרפואה'. לכן במרכזי הקבלה בארץ מוכרים ספרונים קטנים של פרשה זו בסיסמה "קח פנחס אתך לדרך". לפי מסר זה יש לפרשה זו כח להגן בפני סכנות הדרך. בכלל טוענים מרכזי לימוד הקבלה שבאמירת פרשה זו, אף אם אין מבינים את פירושי המילים, יש בה סיוע להעלאת האנרגיה המגוננת וכך היא מונעת מחלות וגם מבריאה ממחלות קיימות.
עד כאן בנושא הגוף והנשמה בקבלה.
ברור שהקבלה הרבה יותר עמוקה וכוללת. אינני מוסמך לספר לאחרים מה שאני עצמי איני יודע, אך לפי מיטב הבנתי עיקר עיסוקה ביחס בין הקב"ה לאדם.
כפי שמגדיר זאת ידידי מנוער – הרב ד"ר יצחק אלפסי שליט"א: בלימוד מקובלים המילים "רזין" וגם "רזין דרזין". רזי ן- בארמית סוד הוא. לימוד הסוד הצפון ברעיון מסוים, שאז התלמיד שאינו יודע לומד אצל הרב. ואילו "רזין דרזין" – סודי סודות. גם הרב אינו יודע.
בקטעים שאני הכרתי מובאים המושגים:
"מעשה בראשית" – כלומר היצירה, העולם כפי שהוא.
"מעשה מרכבה" – הבורא על שלל התגלויותיו, בעיקר סימבוליקה.
את השגתנו על מהות הבורא אנו מבטאים בשני פסוקים השונים מאד בתוכנם:
"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות.מלוא כל הארץ כבודו"
"ברוך כבוד ה' ממקומו"
הראשון מייחס לבורא דרגה רוחנית כה גבוהה שאין באפשרותנו לתפוס אותה, רק להבין את כבודו [השפעתו] ממעשיו – מלוא כל הארץ.
השני נותן לאדם זכות לייחד לו מקום ולברך אותו. בעצם האמרות נוגדות את תפיסת האדם על מהות הבורא, אפילו בתוך עצמן. כאשר אנו אומרים "קדוש" הרי מהות התפיסה של קדושה היא הבדלות ורוממות והיה מתאים לומר: קדוש,קדוש קדוש ה' ממקומו. ולעומת זאת ברוך כבוד ה' - מלוא כל הארץ כבודו. אבל נראה שאמרות אלו מצביעות על קוצר תפיסתו של האדם. מה שנראה לנו כסותר הוא בעצם משלים. ואצל הברוך הוא התכונות הללו חד הן – הוא הקדוש הוא מלוא כל הארץ, והוא כבוד ה' והוא ממקומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה