יום שבת, 12 בדצמבר 2020

מקץ - החטא ועונשו

הקדמה:  באתר זה אני נוהג להעלות על הכתב מהרהורי - על מה אומרת התורה לדור שלנו, מדוע מספר לנו המקרא דברים אלה? למה כותבת התורה אותם כאן, ומה עלינו ללמוד מהם. לעתים אני מעלה דברים שהעלו אחרים [לא כאלה שיש לקורא רגיל גישה אליהם] כאשר הם נראים  ראויים, ואני רואה לעצמי זכות וחובה להביא אותם לפנינו [לא ציטטה אלא אשר נקלט במוחי ובלבי]. הפעם אלו דפי הגותו של הרב ד"ר אוריאל טוויטו יצ"ו. אך כאמור אני אחראי לניסוח ולצורה.


פרשה זו מציגה בפנינו את חכמתו של יוסף, החוזה ומתכנן כמה צעדים קדימה. נחזור ונקרא את הדברים [בראשית פרקים מ'ג-מ'ד]:

" טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה-כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת-בִּנְיָמִן; וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף... טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת-בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, הָבֵא אֶת-הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם.  יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף; וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת-הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף.  יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים--לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ.  יט וַיִּגְּשׁוּ אֶל-הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל-בֵּית יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.  כ וַיֹּאמְרוּ, בִּי אֲדֹנִי; יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר-אֹכֶל.  כא וַיְהִי כִּי-בָאנוּ אֶל-הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת-אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף-אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ; וַנָּשֶׁב אֹתוֹ.  כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר-אֹכֶל; לֹא יָדַעְנוּ מִי-שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.  כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם--כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת-שִׁמְעוֹן.... כו וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר-בְּיָדָם הַבָּיְתָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אָרְצָה.  כז וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם--הַעוֹדֶנּוּ חָי.  כח וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ--עוֹדֶנּוּ חָי; וַיִּקְּדוּ וישתחו (וַיִּשְׁתַּחֲווּ).  כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.  ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.  לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק--וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם.  לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.  לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו--הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ.  לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת; וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ...

 "... א וַיְצַו אֶת-אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ לֵאמֹר, מַלֵּא אֶת-אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת; וְשִׂים כֶּסֶף-אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.  ב וְאֶת-גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.  ג הַבֹּקֶר אוֹר; וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם.  ד הֵם יָצְאוּ אֶת-הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים; וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה.  ה הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ; הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם.  ו וַיַּשִּׂגֵם; וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.  ח הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ--הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב.  ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.  י וַיֹּאמֶר, גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא:  אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.  יא וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּוֹ--אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ.  יב וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.  יג וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם; וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל-חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.  יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה.  טו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָה-הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי.  טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ--הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.  יז וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.  {ס}  יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.  יט אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר:  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח.  כ וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  כא וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.  כב וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו:  וְעָזַב אֶת-אָבִיו וָמֵת.  כג וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם--לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.  כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ--אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ:  שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  כו וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת:  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ--כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי..."

המקרא מתאר את הפרשה מראשיתה לפרטיה. אנו ציטטנו רק את אלה האמורים ללמד אותנו לקח מסוים שנציג אותו כאן.

יוסף עדיין מתנכר לאחיו אך מתכנן צעדיו בחכמה ובזהירות, ולביצוע הוא שולח את "אשר על ביתו", אשר אותו כבר הכירו האחים מהגעתם בפעם הראשונה למצרים ["צעדים בוני אמון"], מורה לו לשים לכל אחד מהאחים את כספו באמתחתו שלו, ובאמתחת בנימין להוסיף גם את הגביע המיוחד שלו -של יוסף [מ'ד פסוקים א' ב'], ומורה לאשר על ביתו בפירוט מדויק לרדוף אחריהם בבוקר בטרם ירחיקו, ואף את סגנון ההטחה בפניהם הוא מוסר לו "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה?.  ה הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ; הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם !" [כבר מציב אותם במצב התגוננות]. על הטחה זו משיבים האחים המופתעים "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.  ח הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ--הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב.  ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.  י וַיֹּאמֶר, גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא:  אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם". 

נשים לב – הם חורצים על עצמם עונש חמור ביותר כדי להוכיח את חפותם והשליח מנצל את ההזדמנות ואת ההבדל ששמו האחים בינם לבין 'נושא הגביע' ומוריד את דרגת הענישה להגיונית [כפי שהדריך אותו יוסף].

כאן חל מפנה, ההמשך מתנהל כבר בארמון יוסף. יהודה תופס פיקוד ואף ניגש אליו לדבר מקרוב [להפוך את המשפט לאישי] ומבליע בדבריו שהאחים חוששים יותר מהבאת הסיפור בפני אביהם מאשר להיות עבדים במצרים. והוא מציע עונש חדש [ההצעה השלישית], יהודה לעבד ובנימין חופשי. יוסף מבהיר לאחיו מה משמעות החטא ומה חמור ענשו, כאשר הם עדיין לא תופסים כי יוסף הצליח במזימתו להוריד את בנימין אליו.

אחד הפרשנים, איני זוכר מי, טוען כי יוסף גם חשד שאיבת האחים לאחר היעלמו מופנית עתה לבן רחל הנותר. וההצעה של יהודה לשחרר את הנער ולהישאר עבד במקומו - הוכיחה לו כי לחשדותיו אין בסיס... וההמשך כתוב וידוע.

מפרשה זו נראה כי עלינו ללמוד:

א. לא להזדרז ולהציע עונש עצמי חמור, כי אז נקל לצד השני להראות שתביעתו היא קלה ביחס.

ב. לחשוב קדימה מה עשוי או עלול להיות הצעד הבא.

ג. להוכיח לנו כי אכן יוסף לא היה רק 'בעל-החלומות' אלא חכם וגם נבון ומתכנן מראש [תכונות שגם פרעה הוקיר, והצדיק לתת לו ולבניו את המנהיגות].



יש לך שאלה או הערה?  נא לכתוב לנו!  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה