יום שבת, 12 בדצמבר 2020

מצורע

 מצורע

שכרן של מצוות ועונשן של עבירות - אינו מפורט בתורה, אלא לעתים נדירות.

אחד מעונשים אלה הוא ה"צרעת" - הבאה על "מוציא-שם-רע". הסיפור מובא בחומש במדבר [י'ב 1-17]: מרים הנביאה, אחותו הבכורה של משה, דיברה נגדו מאחרי גבו ומיד "ותצא מצורעת כשלג".

להבהרה: אין קשר בין מחלת ה"לפרטיטיס" LEPRA המכונה בעברית מודרנית "צרעת" או על שם זה שגילה את התרופה נגדה "מחלת הנסן", ובין אותו נגע קדום שאינו מחלת עור אלא נגע פנימי המתגלה חיצונית לאות ולמופת ! אומרים חז"ל, כי היות ודרכו של דובר לשון הרע ללחוש במסתרים, מביא עליו הקב"ה נגע הנראה למרחוק.


המוסר היהודי רואה ב"לשון-הרע" כלי נשק קטלני ומגנה אותו בכל החומרה. חז"ל משווים את המוציא-שם-רע לכופר-בעיקר, וראו בו חטא החמור מרצח, מפני שהוא מחטיא באותו זמן שלושה בני אדם: האומר את הרכילות, השומע אותה, וזה שעליו נאמרים הדברים. ובכל זאת אומרים חז"ל "אמר רב יהודה אמר רב: רובם בגזל ומיעוטם בעריות וכולם בלשון הרע."

הנביא ירמיהו אומר [ירמיה ט'1]: "חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר, בפיו שלום את רעהו ידבר - ובקרבו ישים ארבו". לפי פירוש חז"ל ההורג את האחר ע"י הוצאת שם-רע אינו רק רוצח אלא גם מוג לב, שאינו ניצב מול אויבו פנים מול פנים.


כל ספרי המוסר זועקים נגד חטא חמור זה, המצוי בכל מקום, וקשה למצוא אדם הנקי ממנו לגמרי. 

אחד מגאוני המאה הקודמת רבי ישראל מאיר הכהן מראדין הקדיש את זמנו וכוחותיו למאבק זה. ואכן, מזכירים אותו היום לרוב בשם אחד מספריו "החפץ חיים", שהוא אחד מחמשת הספרים שכתב בנושא שמירת הלשון [לפי הפסוק בתהלים [ל'ד 13-15]: יג  מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים;    אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

יד  נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

טו  סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב;    בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ 

ולא בשם חיבורו הגדול והנודע "משנה ברורה" או בשם ספרו הגדול "מחנה ישראל".


נביא סיפור המסופר עליו וממחיש את גדולתו בנושא:

יום אחד נסע רבי ישראל-מאיר ברכבת מהעיר הגדולה ורשה אל ביתו בעיירה ראדזין. בדרך פתח אתו בשיחה שכנו לספסל ברכבת שאמר: אני נוסע במיוחד מוורשא לעיירה הקטנה, כדי לפגוש את גדול הדור, הרב הקדוש, מחבר ספר ה"חפץ-חיים", ואולי אזכה לקבל ממנו ברכה. ענה לו רבי ישראל מאיר: "אני מכיר את האיש הזה ואני חושש שאתה טועה, הוא אינו "גדול הדור" ואף אינו "קדוש". רגז העשיר מוורשא על אותו זקן כחוש הלבוש בגדי עניים המעז להחציף פניו נגד הרב בעל "החפץ-חיים", וסטר לו.

כאשר הגיעו לראדזין הלך אותו גביר אל הרב לבקש ממנו ברכה, והנה אינו אלא זה שסטר לו. מיד נפל לרגליו והתחנן שיסלח לו. חיבק הרב את האיש ואמר לו: "אדרבא אני הוא החייב לך תודה, שלמדתי ממך דבר חשוב". שאל האיש: "מה הוא אותו דבר חשוב?" ענה הרב: "שחייב אדם להיזהר מלומר לשון הרע לא רק על אחרים, אלא אף על עצמו אסור לומר". ברך את האיש ושלחו לדרכו.


עד גיל 95 [בשנת 1934] המשיך הרב לכתת רגליו מכפר לכפר ולהפיץ את ספריו ותורתו להמנע מכל שמץ רכילות ולשון הרע.



[וחייב אני תודה מרובה לידידי-מורי הרב פרופ' פנחס הכהן פלאי זצ"ל שהעמידני על פנינה זו]



חשוב גם להבין פסוק הנשמע מוזר [ויקרא יג 13]:

" יג וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר אֶת-הַנָּגַע:  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא..."

הפשט כפי הנראה הוא: הצרעת באה להזהיר כדי לטהר את האדם, אך אם כולו צרוע – אין את מי לטהר. ופירוש של פשט יותר עמוק: הטומאה נוצרת ממפגש הטהור בטומאה, החי והמת. אז כאשר בתוך האבר הנגוע יש חלק טהור, סימן שיש לו תקוה להבריא מעצמו והטומאה אינה מסכנת. כך גם לגבי טומאת יולדת שלה שני חלקים: ימים ראשונים בהם היא טמאה, כמו טומאת זב, וימים אחרונים בהם טומאתה חלקית. בחלק הראשון הילוד מזכיר שהוריו עתידים למות, ובחלק השני הוא מסמל את הימשכות החיים [תודות לרב מאיר שפיגלמן ממכללת הרצוג שהעמידנו על פירוש זה].


ועוד נקודה הנראית לי חשובה, אנו קוראים פרשה זו סמוך לחג הפסח שבו המצוה הגדולה המוטלת עלינו היא לספר ביציאת מצרים. כפי שמגדיר זאת החכם מכל אדם [משלי י'ח 21]: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן";

לספר ביציאת מצרים לדור הבא – הוא המשך חיי האומה, וחס וחלילה לספר בגנות אדם הוא נגע העלול להביא למוות.

ובחרת בחיים.

ושאלה העולה בנו, אם אכן הצרעת שאנו דנים בה אינה ה'לפרע' כלומר אינה מחלה מדבקת, מדוע ההוצאה אל מחוץ למחנה והבידוד?

והתשובה ברורה – 'לשון הרע ורכילות' מסוכנות מאד ועלולות להרוס חברה ומשפחה, ויש למנוע אותן מידית.

נגזר על אדם הלוקה בצרעת בידוד מחוץ למחנה. לומר, אינך מסוגל לחיות בחברה. והחזרה אל המחנה היא רק לפי פסיקת הכהן אשר יאמר על הנגע "וטהור הוא", זאת כדי ללמד את האדם על חשיבותה של המילה. 


ומעט מילים טובות על שני אישים מהם זכיתי ללמוד על מידה טובה זו:

יששכר גדיימן [רולה] מקיבוץ "חפץ-חיים", שהיה מפקדי ב"הגנה" וניצל כל שעה פנויה להטפה על 'שמירת הלשון. וידידי מנוער גדליה שרייבר המהוה דוגמא חיה של שמירה על כבוד חברו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה