יום שבת, 12 בדצמבר 2020

פרקי משה - כי תשא

 לפרשת כי-תשא

המיפקד:    כִּי תִשָּׂא (ל, יב).    אור החיים: אין מחללים שבת על מי שלא ישמור שבת, וכן לגבי לפקוד אותו [אולי כי איננו ראוי לצבא מחמת עבירה].    איספקלריה: ישראל בזזו רכוש רב אבל בתנאי המדבר היה שוויון של מחצית השקל, ואף לקרבנות נתנו בשווה, ואולי הניגוד לזה הוא 'למי זהב התפרקו' - יצירת הקנאה היא יצירת עבודה זרה, והשוויון הוא היציאה מבית עבדים.    לפי אברבנאל מנייה לפי ציווי יכולה להיות לגולגלותם, אך כאן משה מנה לצבא [בעצת או רשות ה' ולא בציווי] ולכן מנה בחצאי שקלים, ולקח את הכסף לאדנים. המחצית באה להראות אחדות העם, כבסיס כמו האדנים.

וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל, יב).    יונתן זקס: מדוע מסוכן לספור יהודים - לפי רש"י למנוע עין הרע, לפי רבנו בחיי - שאז כל אחד עומד למבחן על פי עצמו בלי הזכות של הקהילה. ספורנו מסביר שהמיפקד מזכיר את המתים ומעלה את השאלה מדוע דוקא אני זכיתי בחיים.

הכיור:    וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת... לְרָחְצָה (ל, יח).    הנצי"ב: הכיור כתוב כאן כי איננו העבודה עצמה.    [כיור בשמים וקטורת באים כאן לאחר סוף כל סדר המשכן, ומסבירים כי עד כאן הכל פירוט תרומת העם, אבל הכיור ממראות הצובאות, ובבשמים וקטורת כתוב 'קח לך' פעמיים, למרות שגם העם התנדבו].    מידן: הכיור - ממראות הצובאות - לפי רש"י שהנשים השתמשו במצרים, לפי ראב"ע - הנשים במדבר שהתנזרו מלהתנאות והתמסרו לקודש. 

הקטורת:    וְאַתָּה קַח לְךָ... מָר דְּרוֹר (ל, כג).    נדב שנרב: מהו מור ששימש לקטורת - לפי הרמב"ם זה המושק המופק מדם מין צבי קטן בדרום אסיה. הראב"ד שולל זאת כי זו חיה טמאה, אבל הרדב"ז אומר כי החיה טהורה, ומקשה כי המושק מופק מדם, ואף מחיה לא שחוטה כראוי. ומסביר הכסף משנה שכיון שהבושם השתנה מצורת דם, הותר. על זה הסתמכו בעבר ביחס לג'לטין מעצמות חזיר, חומצת [מלח] לימון משמרי סתם יינם ועוד. כיום יש מעבר לחומרים אחרים. שאלה שניה במסכת כריתות היא כיצד פעלו להכנסת הבושם לתוך מעט השמן - כמעט טונה של סממנים עם ליטרים בודדים של שמן, ורש"י על התורה מסביר כי שרו את הסממנים במים ואחר הכניסו את השמן. בניסיון לעשות כך התברר לנו כי דרוש דיוק והאטה גדולה בהרתחת מים שמתחת לשמן, למניעת "פיצוץ" שכבת השמן הצף. 

אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (לא, יג).    [בשבת יש שביתה ממלאכה וגם יישוב הדעת לעניינים אלוקיים - בגוף ובנפש. הפסוק מתחיל בלשון רבים וממשיך בלשון יחיד. יש להציע כי שבתותי אין הכוונה לשתי שבתות כנראה בפשטות במדרש חז"ל, אלא שני המרכיבים של השבת: שביתת הגוף - מנוחתו, ושביתת הנפש - התפנותה ללימוד ועבודת ה'. בהמשך 'אות היא' כי מנוחת הגוף באה כהכנה להשיג שביתת הנפש, והמשימה היא אחת].    הרב קוק (עין אי"ה שבת א טו): הגמרא בשבת י' מביאה שה' אמר למשה יש לי מתנה טובה - השבת - עבור ישראל, לך והודיעם, ומכאן נלמד כי הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ויש להסביר מה להודיעם ומה המתנה. ההסבר הוא שהשבת מורה על השלימות האנושית - על המצב לפני חטא האדם, לפני שנתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, והשבת היא מעין אותו מצב. ולעתיד לבוא יחזור העולם ליותר שלימות. גם השמיטה שייכת לכיוון זה, כששמירת השבת והשמיטה מקדמת אותנו לגאולה. ומאותה גמרא לומד הרב קוק (שם יד) שהכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר נשגב ומושרש היטב בין בני אדם, ויש לחפש ולבקש את הכרת טובות ה'. [נגענו בכך גם בהקשר למצות כיבוד אב ואם].

סיכום:    הרב קוק: השבת מורה על השלימות האנושית - על המצב לפני חטא האדם, לפני שהתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, והשבת היא מעין אותו מצב. ולעתיד לבוא יחזור העולם ליותר שלימות.

מעשה העגל:    עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים... אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ (לב, א-ד).    ריה"ל: בני ישראל לא כפרו בה'. הפרשה 'הנני שולח מלאך' מעלה אפשרות שהעם הבין שמשה גמר את שליחותו. אהרן חרט קווים לעגל אך נשארה גם מסגרת וחשב שהכל יותך באש וקרה אחרת. משה שרף אותו באש של הר סיני.    רשב"ם: היו סבורים שהעגל שדיבר ברוח הטומאה כאילו מדבר ברוח הקודש.    הרמב"ן: העם חשב שתשרה שכינה על העגל במקום משה.    רבי נחמן: כשיש הסתר יש מקום לאמונה. איוב נשאר בשאלות בניגוד לרעיו שננזפו בגלל תשובות. עבודת ה' כוללת שאלות קשות בצד אמונה שיש כח עליון שמכוון את הכל. וזהו 'וראית את אחורי ופני לא ייראו', כולל הבנת דברים אחר זמן.    העקידה: למרות הפירוש המקובל של טעות ביום אחד, סביר שהחלו לחפש תחליף למשה לאחר כמה ימים מעלותו להר, והסיפור הוא מה שקרה ביום האחרון.    הירש: העם ראה את משה כאדם שהכריח את ה' לגאול ולכן הגיעו לייאוש כשמשה לא ירד מסיני, ובעצם חזרו להשקפה שהאלילים משפיעים על ה'.    נגן: הזוהר מסביר כי השם 'אלוקים' מורכב מ'מי' 'ואלה', 'מי' - מה שאיננו יכולים לדעת, והעם חשב - 'אלה' אלוקיך ישראל - כי אלה כבר מגדיר את ה'. והניגוד לזה הוא מי לה' אלי. הרב קוק מבאר שכל הגדרה של ה' היא כפירה. ובזוהר - העולם קיים על הסוד, ובנסיך הקטן - מה שחשוב באמת סמוי מן העין. גם בקשר האנושי יש חלקים שהם בגדר סוד או בלתי נתפסים. ובזוהר מובא ש'מי' היא השאלה שמעלה את האדם.    שטיינזלץ: בני ישראל הגיעו לעשות את העגל מפני שקשה לכוון אל ה' מבחינת המופשט. משה היה הצינור לתורה ולהתגלות, והעם הבין שמשה בושש וצריך משהו במקומו, אבל זה הידרדר לעבודה זרה, דרך עולות, שלמים, לאכול ואז ויקומו לצחק. חטא העגל הוא בגלל הפער שבין התגלות סיני וארבעים יום בחלל, ולכן התכפר בניגוד לחטא המרגלים.    נתיבות שלום: מביא מרבי מנדל מויטבסק שה' מסיר שמירתו מבעלי חטאים קטנים ואז באים לחטא גדול שממנו יחזרו בתשובה. ומציע עוד דרך - שכיון שהגיעו למדרגה רמה, קיבלו נסיון קשה. וכן בספר דברי שמואל מובא שחטא העגל נדרש כדי ללמד שאפילו במדרגה רמה קיים סיכון לחטא. וכן ייתכן שהיו בישראל גם רשעים, ורק אחרי שבירת הלוחות הבינו טעותם. והסבר חשוב נוסף, בשם רבו, שבעת נסיון נוטלים מהאדם כל מה שיש לו מלבד מה שרכש ביגיעתו. [הסבר זה הזכיר לי מה שראיתי בעבר, שלפי החסידות הכרחית אתערותא דלתתא – התעוררות מלמטה, כדי לקבל את האתערותא מלעילא – מלמעלה, עזרה לעלות מדרגות בעבודת ה'. הנסים והאותות הגדולים שהיו לישראל, אולי לא היו מלווים די בעבודה מתוך נשמתם ולכן לא החזיקו מעמד בנסיון – בהתקלות בבעיה.]   נבון: גם אם העגל נוצר כמתווך במקום משה, חטא העם חטאה גדולה במחולות סביבו שכללו לפי חז"ל את העבירות החמורות. כשאנו קוראים ה' כרחמן וגם כקנאי ברור שלא שייך להגדיר מידות לה' אלא רק לאיך אנו רואים את הנהגתו את עולמנו.    אבינר: לפי הכוזרי חטא העגל הוא רק חטא בבחירת אמצעי לעבודת ה'. אפשר להבין זאת לאור הכללת הכרובים במשכן, וחטאם העיקרי היה בעשייה שלא על פי ה' [שיכלו לקבל יחס נכון מאהרן וחור ולא פנו אליהם או סירבו לקבל מהם]. חטא העגל דומה לחטא עץ הדעת שהוא קביעת הטוב והרע שלא על פי ה', ושזה המובן של הגמרא שזוהמת הנחש התבטלה במעמד סיני וחזרה בעגל.    [ויש מפרשים כי הייתה זאת מין הגשמה כמו חיות הקודש, עיני ה' וכדומה, והכל היה במסגרת האמונה בה', וכן הרבי - ישראל כבר ידעו על הכרובים מזהב שיהיו במשכן [לפי הדעות הסוברות כך] ולכן העלו רעיון של משהו מזהב. אך קמו אחרים ועשו מזה עבודה זרה. כללית בנושא חטא העגל, מתקשים להבין איך זה קרה, ובפרט שבמקורות דור המדבר היו אנשי מעלה. קשה גם להבין את מאמר חז"ל במסכת עבודה זרה (דף ד) כי לא חטאו אלא כדי לגלות כחה של תשובה. וכן ראיתי בשם מהר"ל כי ה' כפה עליהם עגל כדי שיהיו חוזרים בתשובה ולא רק צדיקים. בהמשך אומרת הגמרא: 'אלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם' כי הגאולה היתה באה ולא היו כל הדורות. אמנם יש אומרים כי 'עמך' הם הערב רב. זה איננו מתאים להריגת איש את אחיו שנצטוו הלויים]. 

סיכום:    אבינר: לפי הכוזרי חטא העגל הוא רק חטא בבחירת אמצעי לעבודת ה'.    [אפשר להבין זאת לאור הכללת הכרובים במשכן, וחטאם העיקרי היה בעשייה שלא על פי ה'. כי יכלו לקבל יחס נכון מאהרן וחור ולא פנו אליהם או סירבו לקבל מהם].

משה יורד:    לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (לב, ז).    רמב"ן: לפי דבריהם אתה העלית.    [וכן במשך חכמה - שאמרו 'אשר העלית' - כאילו היית מעלה בלי השגחתי].    איספקלריה: 'כי שיחת עמך' - שהם חושבים שאתה האחראי לגאולתם.    יונתן זקס: סדר הדברים בפרשה מבלבל ולא ברור, ניתן להבין אותו מאמירת ה' 'לך רד כי שיחת עמך' - כי לא היית איתם. אבל משה מרחיק את אוהלו, ומבקש להבין את דרכי ה' כדי שה' בעצמו ינהיג את העם, ואז ה' מסביר לו שהאדם אינו יכול להבין את דרכי ה'. ובסיכום, משה הקים את המשכן כדי לקרב את השכינה לעם על פי הוראת ה', ולקיים 'הראני נא את כבודך'. הדבר כולל את מוחשיות קרבת ה' למרות שאיננו יכולים להגדירו. וכן את הרגשת הקרבה לה' כמו לאבא או לבן הזוג. י"ג מידות זה השיעור שנתן ה' למשה שיש להתפלל לה' ולהיות קרוב אליו למרות שהוא מציאות נעלה שאין להגדירה, וכל זה תוצאה של בקשת משה 'הראני נא את כבודך'. עם זאת, יש גם 'לא ינקה' - מחקרים הוכיחו כי ללא מחשבה על עונש אנשים נוטים פחות לוותר ולסלוח לאחרים, אם כי התעלמות מעונש עשויה לשפר את ההרגשה האישית, וזה הסוד של דין ורחמים כשותפים.

סיכום:    כי שיחת עמך, אולי כי לא היית איתם – היה יכול לרדת מעט קודם? וגם עמך - החושבים שאתה הוא האחראי לגאולתם ומחפשים לך תחליף.

משה מגיב:    לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים (לב, יב).    כלי יקר: אולי בהר כגיגית, או לעין כל.                                              וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת... וַיַּשְׁלֵךְ... אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם (לב, יט).    רמב"ן: לפי חז"ל ראה שהאותיות פרחו ומתוך ייאוש שבר את הלוחות.    נבון: גם אם נקבל שלא היתה כאן כפירה בה', היתה כאן השחתה מוסרית, שלא ניתן לעבור עליה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ... כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה (לב, כא).    אבי רט: משה מוכיח את אהרן בנושא העגל, ואהרן מספר לו כיצד זה קרה. באבות דרבי נתן מסופר שאהרן היה מסיים ריבים על ידי זה שאמר לכל אחד שהשני מתנצל ומבקש מחילה, ומקרב לתורה כשקירב אליו את האנשים ואז התביישו מפניו לחטוא, ככתוב "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון", וכך התנהג גם כאן.

[וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (לב, כז).    למרות שמובא כי היו רק שלשת אלפים שעבדו את העגל, אך אולי ניתן לפרש שבני לוי הרגו רק את בני שבטם שעבדו לו. פירשו גם שמדובר רק באחים מן האם שכן בני לוי לא עבדו לעגל].

אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ (לב, לב).    הרבי: משה היה מוכן להקריב את עצמו - את הקשר לתורה - כדי שימשיך להתקיים עם ישראל, שייכותו לעם ישראל עדיפה על שייכותו לתורה, ויש לנו ללמוד מכך שגם אנו חייבים להקריב הכל למען עם ישראל, אף מעבר למתחייב מואהבת לרעך כמוך.    [משה מתפלל ומניע את ה' לסלוח לעם ולא להשמידו, אולי הכוונה היא שהוא ביקש שיהא תיקון של החטא, כמו שכתוב בתפילה למשה 'שובו בני אדם'].    איספקלריה: נאמר כבר 'וינחם ה' על הרעה', ונראה שמשה לא ידע ולכן דיבר כך.    פילבר: ויתר על עוה"ב - במדרש ובספורנו, כל פרנס צריך לנהוג כך וכן יהושע ודוד.

וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל (לב, לה).    נבנצל: בעצם, מה התביעה הגדולה מישראל, הרי טעו וחשבו שמשה נעלם ורצו משהו שימחיש את הקשר לה'- לפי המדרש. יש לומר כי חטאם היה שלא שאלו את אהרן וחור שמשה מינה עליהם. חטא זה מקביל לחטאו של אדם הראשון, שבעצם רצה להיכנס לעולם הניסיונות, אך חטא כי לא שאל את ה'. הסבר זה מסביר את המדרש כי ישראל יצאו מקללת אדם הראשון באמרם נעשה ונשמע, אך הקללה חזרה בחטא העגל. במגילת אסתר באה הסכנה כי ישבו במשתה אחשוורוש, בניגוד לדעת מרדכי, ונענשו לצום ולהתפלל. 

משה מתבודד:    וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ... הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה... וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה (לג, ז).    רש"י: נטה אוהל - מאותו עוון והלאה. ושב אל המחנה - מיום כיפור עד הקמת המשכן.    [זה נראה כסתירה, אך אולי מאותו עוון כוונתו מיום כפרת העוון. לפי רש"י שעלה משה שלש פעמים לארבעים יום, אכן נראה שנטה אוהל רק אחרי יום כיפור ולוחות שניות, כי כמעט שאין רווח בין העליות. וכן כתב אבן עזרא].    רמב"ן: ואינו נכון בעיני שהתרחק משה אחרי יום כיפור, כשהיו ברצון, אלא אחרי מגיפת העגל. ומביא פרקי דרבי אליעזר פמ"ו שעלה רק פעמיים ויצא מיד אחרי העגל לאוהל עד שהחזירם בתשובה, ועלה להר שוב רק באלול. אך מסיים שאין זה מתיישב עם הכתוב "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום".    [ולא הבנתי, כי אם חזר בו מדוע השאיר את דבריו הראשונים, וכנראה נשאר בסתירה שבין פשט הכתוב לפרקי דרבי אליעזר].    מלבי"ם: משה עבר לאוהל מחוץ למחנה כי הבין שה' סילק שכינתו מהעם, וה' דיבר אתו רק שם והוא חזר למחנה למסור את דברי ה' [אולי התבודד כי כעס על העם].

סיכום:    מדוע התבודד לאחר שמסר נפשו על העם? השערות שונות – כי כעס על העם, או כי הבין שה' סילק שכינתו מהעם. וגם דעה כי הקים אוהל ללוחות ולשברי הלוחות לאחר הורדת הלוחות השניים ועד הקמת המשכן. ואכן נקרא גם אהלו בשם אוהל מועד. 

משה להתגלות אישית:    אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי... וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ (לג, יב).    רש"י: אשר אמרת 'הנה אנכי שולח מלאך' אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה, ויאמר אני בעצמי אלך.    רמב"ן: היה זה בהר סיני בעלותו בי"ט בתמוז, ומה שכתב רש"י איננו נכון בלשון הכתוב, אלא לא הודעתני מי המלאך שתשלח, וענהו ה' פני ילכו - מלאך הברית [לפי רש"י אני בעצמי] וביקש משה אם אין פניך הולכים, עצמך - אל תעלנו מזה, וענהו ה' - גם את הדבר הזה אעשה.    [ולרש"י 'הדבר הזה' - שנפלינו מכל אשר על פני האדמה. ומדברי רמב"ן כאן, שקיבל שהיו שלש עליות להר].

וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי (לג, כג).    ספורנו: תראה איך תהיה פעולת כל מה שלמטה ממני אבל לא איך ממציאותי ישפיע כל הנמצא.    הרבי: האדם מסוגל לראות את ה' רק בדרך שלילת אפשרות הגדרתו לפי מושגנו, כי מהותו מעבר לאפשרות הבנתנו.

לוחות שניים:    פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת... וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי (לד, א-ב).  במדרש (רבה מו) : ' אמר לו [ה' למשה]אל תצטער, שבראשונות לא היו אלא עשרת הדיברות, ובשניים הלכות מדרש ואגדות' רש"י: לוחות ראשונים ושניים, בראשונות שהיו בקולות שלטה עין הרע, אין לך יפה מהצניעות. [אני מבין שכוונתו למעמד סיני שקדם ללוחות הראשונים ולא לקול ענות העם].    נבון: לפי חז"ל ניתנה תורה שבכתב בלוחות הראשונים [אולי כוונתם לדברות ולמצוות שכבר ניתנו קודם לכן, כי לפי זה אין מקום לדעה שהתורה ניתנה פרשיות] ותורה שבעל פה עם השניים (רבה טז). נראה לי שהכוונה היא שבלוחות השניים הייתה מעורבות אנושית [כתב ה' בראשונים ושל משה בשניים]. למרות יותר תפארת בראשונים, מעורבות האדם ויותר פירוט מבטיחים יותר מפני נפילות, יותר התמודדות עם פגעי עולמנו. ואולי זה פשר המאמר כי קרני ההוד היו למשה משארית הדיו שכתב בה את הלוחות וניגב בידו את מצחו. בדידות משה מובאת באוהל שמחוץ למחנה, בעליה לבד להר, ובכיסוי פניו הקורנות.      י' שפירא : לוחות ראשונים היו האמת והדין בהתגלות עליונה, ואילולי העגל היתה מגיעה הגאולה. אך לוחות שניים כיוונו להיטיב ולרחמים ולתשובה, וה מגלים לנו שה' נותן תורה גם לחוטאים וחוזרים בתשובה, כי הרחמים למעלה מהדין – בצל י"ג מידות. ואכן פירשו ה' ה' כאן קודם החטא כאן לאחר החטא. וכן, רק בלוחות השניים כתוב למען ייטב לך. לוחות אחרונים התקיימו מכיוון שכמשה ירד ביום הכיפורים, מצא את ישדאל עומדים בתפילה ובתשובה.

י"ג מידות:    רַחוּם וְחַנּוּן... נֹשֵׂא עָוֹן (לד, ו-ז).    הרבי: הבעש"ט מבאר שה' מעלה ניצוץ חיובי גם מתוך עוון, והתניא מסביר שדחיפה ורצון לעשיית חטא ניתן לנצל לאפיק חיובי.    נבון: בי"ג המידות אין לא חזק ולא גיבור [כמו 'אכבר' באסלם] אלא מידות מוסריות, בהן אנו מצווים ללכת בדרכיו. קשה להבין איך מידות רגשיות נדבקות בה', ומסביר הרמב"ם שפעולותיו נראות לנו כאילו הוא חנון וכו', כי אנו יכולים לראות רק את הנהגת ה' את העולם. ומוסיף הרמב"ם שכולן מידות רחמים, ואפילו 'נקה לא ינקה' יש להבין שבכל מצב לא יעקור מהשורש.                                                                                                                           

סיכום:    לפי חז"ל ניתנה תורה שבכתב בלוחות הראשונים ותורה שבעל פה עם השניים. עבור עם ישראל קבלת הלוחות השניים ביום כיפור מסמן את הכפרה, כמו י"ג מידות.

כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (לד, כ).    כלי יקר: פדיון הבכור חייב להיות במטבעות כסף, למרות שלכל שאר הדינים שטרות דומים במעמדם למטבעות.                                                                                                                      וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (לד, ל).    מדרש: טיפת דיו מהדיו שכתב משה את התורה ניגב על מצחו ומכאן הקרינה.    רבי אלימלך: לצדיקים אור פנים כשמתלהבים.    הרבי: הלוחות שכתב ה' נשברו, אך אלה שכתב משה הביאו לקרינת עור פניו. זה בא ללמדנו כי חשיבות מעשה מתקבלת דוקא כשעמלים לעשותו. אצל כל אדם אור הנשמה משתקף בפנים, ולכן גם הביטוי הלבנת פנים.

וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (לד, לג).    ר' ירוחם [המשגיח במיר]: צריך מסווה כי למרות שראו התגלות ה' לא היו מסוגלים לעמוד בקרינת פני משה לאחר חטא העגל.    בחסידות: כי מסווה הכוונה היא העברת ה' לפנימיות.    


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה