לפרשת קדושים
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יט, ב). במדרש (תנחומא קדושים ג): הפרשה נאמרה בהקהל ולא בדבר אל בני ישראל, מפני שעשרת הדברות כלולין בה. הירש: רק כאן ובפרשת החודש מובא ביטוי זה של פנייה לכל העם. הרב קוק: כדי שאדם יזכה בקדושה הוא חייב להיות יחד עם הקהל בעבודת ה', ולכן נאמרה הפרשה בהקהל.
התקדשות ישראל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (יט, ב). רש"י: הוי פרוש מהעריות. רמב"ם [בפרקי אבות]: צריך לכוון ליבו ומעשיו לידע את ה', ואז נקרא קדוש. ראב"ע: פרשת קדושים באה אחרי פרשת העריות, כדי שילמדו ישראל שלא רק בשמירת איסורי עריות תלויה הישיבה בארץ ישראל. רמב"ן: קדשו עצמכם על ידי הימנעות מהנהגות פסולות מוסרית גם כשאינן מצוות מפורשות, שנהיה טהורים ופרושים מההמון המלכלכים עצמם במותרות וכיעורים. ובעקבות יבמות כ - קדש עצמך במותר לך - שלא תהא נבל ברשות התורה. אור החיים הקדושה על ידי עשיית מצוות. וכן הטורים: ושמרתם את משמרתי - שאם ישמור עצמו מן החטא יאציל עליו ה' קדושה. הרבי מקוצק: קדושים תהיו מוסבר ע"י "אנשי קודש תהיו לי" - קודם כל תהיו אנשים כראוי [=תהיו קדושים באנושיות שלכם]. הרבי: ה' קדוש - נבדל - כי הוא מעבר לכל האיכויות המוכרות לנו, ועלינו להיות קדושים, פירושו שמהותנו כיהודים מאפשרת לגעת בנבדלותו האין סופית. עלינו להיות מחוברים לה' ולרצונו, ולהקדיש את חיינו לשליחות לקרב את העולם לה'. שטיינזלץ: ה' מבקש שנהיה קדושים על ידי העמידה בכל המצוות והאיסורים וההנהגות היום יומיות המפורטות בפרשה. יונתן זקס: הזהות היהודית בהיסטוריה העולמית נקבעת בעיקר מגישה גזענית. לאחר היטלר משתמשים במושג של בעיה אתנית, למרות שברור כי היהודים נפרדים לאתניות שונות. הזהות האמיתית של היהדות היא הקשר לה' על ידי ההיסטוריה והמצוות המעשיות, בעקבות קדושים תהיו - שמרו על האומץ להיות שונים. מה לחוקים שבפרשה בקשר לטוב לצדק ולקודש? התשובה היא כי סוד הקדושה כולל את האהבה והצדק, כולל גם שמירת סדר העולם. לגבי סדר המצוות - לא תשנא... הוכח תוכיח... לא תיקום... ואהבת לרעך... הובאו שני הסברים בראשונים: הדרכה ליחסים בין אישיים, חיוב להתערב בכל הפרת חוק. קיים בתנ"ך יחס חיובי דוקא לבאים בביקורת [אברהם, משה, איוב, נביאים]. ביהדות גם המונהגות אלמנט פעיל, שצריך תמיד לחשוב ולשאול על דרכי המנהיג. יוסף צבי רימון: קדושים תהיו זו הכותרת לפרשה, הכוללת 16 פיסקאות, 8 המסתיימות באני ה' אלוקיכם ועוד 8 באני ה'. בראש האחרונות כותרת 'את חוקותי תשמורו', ובסיומם 'ושמרתם את כל חוקותי'. למושג קדושה משמעויות שונות - טהרה, הבדלה וייעוד, שיוך לה'. רק בכינוי ה' מופיעה המילה קדוש ללא ליווי, לגבי ישראל רק עם מילת יחס, חוץ מהביטוי כאן 'קדושים תהיו', ואכן במסכת סוטה י"ד נשאלה השאלה וכי אפשר לאדם להלך אחרי השכינה, והתשובה היא הלך אחר מידותיו. נראה שקדושה פירושה פרישה מהשאיפות הפרטיות לרצון לתיקון העולם, והדבר מודגש בכך שתחת כותרת הפרשה מופיעים גם מצוות שבין אדם לחבירו. נבון: ספר קדושה ברמב"ם כולל הלכות איסורי ביאה, מאכלות אסורות, הלכות שחיטה, ונראה שזה בעקבות הכלול בפרשות שמיני וקדושים. ביהדות המושג קדושה מיוחס לעצם או זמן מסוים, וכאן - לאורח החיים הרצוי. בלשון הגרי"ד - קדושה מייצגת חיים מסודרים על פי ההלכה. וזה כולל גם לחתור לתקן את העולם, ולא להיכנע לדחפים הטבעיים. ואולי 'כי קדוש אני' פירושו שתתעלו מעל לטבע, וזה כמוני ה'. וברור שאין הכוונה לסגפנות ופרישות אלא לחיים נורמליים לפי ההלכה. אתר כיפה: לא רק פרושים מעבירות כדברי רש"י בסור מרע אלא בעשיית הטוב, הכולל צדק חברתי ועזרה הדדית שזה התוכן העיקרי של המצוות כאן. המילה 'קדושה' מוגדרת על ידי ישעיהו "ויגבה ה' במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". יצחק בשם השל: 'כל עדת' - נגד המושג אצל החרדים - התבדלות - או שתקבל כל המצוות או כלום, ולהקפיד על קוצו של יו"ד תוך ויתור על המוני בית ישראל. [לנושא קדושת הארץ והעם – לדעת הרמב"ן וריה"ל, הארץ קדושה כמקום התחלת הבריאה, אם כי זה תלוי גם מי יושב בה. הרמב"ם מגדיר קדושה כהיבדלות מהחומר וקשר לרוח, לכן גם קדושת הכיבוש של יהושע תקפה רק לזמנה. ירושלים והמקדש, קדושתם אינה בטלה כי ה' קידש אותם במצוותיו].
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (יט, ב). אברבנאל: בשמונה פסוקים נכתב אני ה', ובעוד שמונה נכתב אני ה' אלוקיכם, להדגיש שיש לקיים מצוות אלה כי ה' ציוה ולא השכל. הירש: קדושת אדם מישראל היא תוצאת הקדשת הכוחות הנפשיים לרצון ה'. וולף: ה' - מידת הרחמים, אלוקים - הדין, שניהם כדי שנתעלה בחסד ה'.
סיכום: קדושים תהיו כי קדוש אני ה', ובמה תהיו קדושים? שטיינזלץ: ה' מבקש שנהיה קדושים על ידי העמידה בכל המצוות והאיסורים וההנהגות היום יומיות המפורטות בפרשה.
כיבוד אב ואם: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (יט, ג). גמ' יבמות (דף ה): כולכם חייבים בכבודי. רש"י: אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו. הירש: גם השבת היא אב, האב הרוחני של עמנו. וולף: יראת ההורים והשבת הם עקרונות החינוך היהודי. פילבר: הכרת טובה להורים היא הפתח להכרת טובה לה' - האמונה. ש"א שנרב: לכאורה הסדר בפסוק מורה ההיפך מרש"י, שאב ואם קודמים לשבת, אלא שהו' של ואת אינו ו' החיבור אלא ו' הניגוד - אבל, כמו "וחלב נבילה... ייעשה... ואכל לא תאכלוהו", "ואל כליך לא תתן".
סיכום: פילבר: הכרת טובה להורים היא הפתח להכרת טובה לה' - לאמונה.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי [שלמים] פִּגּוּל הוּא (יט, ז). וולף: בתורה נקרא פיגול גם קרבן שנפסל במחשבת חוץ למקומו, אבל בגמרא נקרא פסול כדי שיהא ברור כי על אכילתו עונשו מלקות בעוד שבמחשבת חוץ לזמנו חייב כרת.
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ (יט, ט). הירש: עיקר המצוה הוא שהיבול אינו רק שלך.
אל תפגע בזולת: לֹא תִּגְנֹבוּ (יט, יא). אברבנאל: לשון רבים, כי הרואה ושותק גם הוא גנב. הירש: האיסור הוא לציבור, להימנע ממצב בו הליכי החיים והמסחר כרוכים באי יושר וחוסר כנות, ולכן שייך לפרשה זאת.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל (יט, יג). ש"א שנרב: כי לא תגזול הוא החמור, כי הו' שלפניו הוא כאילו כתוב שלא תגזול [אולי כדי שלא תגזול]. אבן עזרא: לא תעשוק - בסתר, ולא תגזול - בגלוי.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (יט, יד). תורת כהנים: מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור. [אולי הכוונה להיפך, נשיא למדנו מנין לכל אדם תלמוד לומר לא תקלל חרש, ובעצם ניתן ללמוד מחרש קל וחומר לכל אדם].
לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (יט, טו). רש"י: הוי דן את חברך [בפרקי אבות מובא 'את כל האדם'] לכף זכות. מהרי"ל דיסקין: כשאתה רואה דבר שלילי נסה לדון לטובה, כי מעשה שלילי מחלל ה' ומקרין לרעה, ואם מצאת משהו חיובי בו, תיקנת את הנזק. רבי אלימלך: תן בלבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם. נבון: בבית הדין החסד נעצר ועוברים לצדק. אמנם הדגישו לפנים משורת הדין, אך לאחר שמבהירים צדק. צדק אינו עיוור, ומצריך התחשבות בעני כמו במיסים.
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (יט, טז). ריג'יו: מותר לרגל עם אחר כדי להינצל ממנו, וכן בהמשך "לא תעמוד על דם רעך", כולל את החיוב לגלות לו אם מישהו זומם להורגו. הרבי: חז"ל אמרו שהאומר השומע והמדובר שלשתם נפגעים, כי בדיבור על חסרונות האחר, אנחנו מעוררים אותם והוא עשוי להידרדר. מאידך, דיבור על מעלותיו מעצים אותו הרבה יותר.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (יט, יז). גמ' יבמות (דף סה): מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, וברש"י שם - תוכיח מי שמקבל. רמב"ן: השונא את רעהו עובר בלאו והאוהב לו מקיים עשה. ולא תשא עליו חטא – כאשר יחטא כי לא הוכחת אותו. והנכון בעיני – לא תכסה שנאתו בליבך כי בהוכיחך אותו יתנצל ותכפר לו. אור החיים: לא תשנא את אחיך בלבבך -היה צ"ל בלבבך את אחיך, אלא שבא ללמדנו שהאיסור כולל אף התרחקות כל שהיא כזאת המורגשת על ידי אחיך. ש"א שנרב: כי תוכחה שאינה מתקבלת מעוררת שנאה כפירוש הגמרא שם. [אוסיף כי אמרו גם שתוכחה מתוך אהבה מתקבלת יותר, כפי שראיתי את רבי אריה לוין שופע אהבה כשהיה בא לשכנע לסגור חנויות לאחר כניסת שבת. לעומת זאת צעקות 'שאבעס' ובוודאי זריקת אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת, הם הוכחה למי שלא יקבל וכן באות משנאה וגורמות לשנאה].
סיכום: כדי להגיע למצוה היסודית בתורה – ואהבת לרעך, יש להקדים סור מרע, אל תזיק ואל תחשוב רעה.
אהבת הרע: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (יט, יח). ראב"ע: שיאהב הטוב לחבירו כמו לנפשו. [שמתוך אלה יגיעו לאהבה הדדית]. רמב"ם (הלכות דעות): 'ואהבת לרעך' - מכאן שצריך לספר בשבח חברו. רמב"ן: טעם ואהבת כמוך הפלגה כי לא יקבל האדם זאת, ועוד שלימדנו רבי עקיבא שיהיו חייך קודמים לחיי חברך, אלא שיאהב את חבירו בכל ענין ולא תהיה קינאה בליבו. ספר העיקרים (ד, מה): גדר האהבה הגמורה שיתאחד האוהב עם האהוב, אין האהוב זולת עצמו כלל. רמח"ל(מסילת ישרים ב): עיקר המצווה מכוון על פי טבע האדם, המקדים אהבת עצמו לאחבת חברו, ואהבת חברו לאהבת אדם אחר. ספורנו: אהוב בעד רעך מה שהיית אתה אוהב בעדך אם היית במקומו. רשב"ם: רעך אם הוא טוב, ככתוב במשלי ח' "יראת ה' שנאת רע". [בחסידות וכן הרב קוק מביאים שיש לאהוב את כולם ולשנוא רק את החטא]. וולף: כתוב ואהבת לרעך ולא את רעך [זה מסביר את דברי הספורנו בהנחה שאין אדם מסוגל לאהוב את חבירו כמו את עצמו, וקרוב לדברי הלל שהכוונה היא שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך] יש לקרוא את הפסוק כחטיבה אחת, שתאהוב לרעך אפילו אם היה מקום לנקום או לנטור תרעומת. שלום רוזנברג: הכלל הגדול בתורה - רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך - זאת הדרישה לשוויון. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם וכוונתו להמשך - בדמות ה' עשה אותו - להתייחס לכל אדם כבעל צלם אלוקים, כדברי הנצי"ב שמי שאינו עושה זאת מאבד את צלם האלוקים שלו. בעין יעקב מדרש אחר על כלל גדול בתורה, בו בן זומא אומר שמע ישראל, בן ננס אומר ואהבת לרעך, בן פזי אומר את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת השני בין הערביים [שההתמדה והקביעות הם הבסיס לחיי אמונה], ועמד מישהו ואמר הלכה כבן פזי. לווינס מסביר כי שמע ישראל - אמונת היהדות, ואהבת לרעך - מוקד היהדות הוא במוסר, בן פזי מתכוון להלכה, המחנכת את האדם למשמעת יום יומית, כדי להבטיח את המוסר. הרבי מליובביץ' אמר כי האהבה לאחר [לכל אחר] הינה חלק מאהבת ה'. בתניא פרק ל"ב בדומה להנ"ל, שכאשר התורה עיקר וגופו נמאס אצלו זו הדרך לבוא לקיום ואהבת לרעך כמוך כי כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה'. ומה שבגמרא מצוה לשנוא הוא רק כשקיים בו הוכח תוכיח, וגם אז נשארת המצוה לאהוב אותו. אבל הרחוקים מתורת ה' צריך למשכם בחבלי אהבה. לפי לווינס הדאגה לאחר היא תוכן הפסוק "כי אם ליראה". וכן כשהאדם בגדר 'נותן' זה מגביר את מחשבתו על הזולת ואת הקשר אליו, וגם את הערכתו העצמית כי עשה משהו בעל ערך. חיזוק הביטחון העצמי הינו בעל משמעות למניעת חוסר הפשר לחיים, השכיח בעיקר בגיל ההתבגרות. הנתינה גם מחזקת את השוואת ערך האנשים, ואת הרגשת המציאות האמיתית של בורא עולם, ואת ההרגשה כי העולם אכן טוב. גינזבורג: חמישה פסוקי מפתח בחמשת חומשי התורה, שהראשי בהם - ששימש למסירת עיקר התורה לגר, הוא בויקרא 'ואהבת לרעך כמוך'. והם מקבילים לסולם הנפש הנמצא בקבלה, כלהלן. 'בראשית ברא' - הנפש - שהיא רוח החיים של האדם; 'אנכי ה' אלוקיך' - הרוח - בחירת ישראל כעם ההולך לקראת אלוקיו וגם עולם הרגשות והיחס לזולת; 'ואהבת לרעך' - נשמה - כושר הפשטה, 'כמוך אני ה'' מתוך ידיעה שעמנו מקושר כולו לה'; 'יברכך ה'' - חיה - אור מקיף שאנו רק מרגישים קיומו, הזדהות עם ה' עד כדי קבלת ברכתו דרך הכהנים; 'שמע ישראל' - יחידה - הנקודה המרכזית של נשמה הנחשפת רק בזמן מסירות נפש, תפיסת אחדות ויחידות ה' שלמרות שאנו מכריזים עליה היא מעבר להשגתנו. נגן: 'ואהבת' - הרצון הרגיל של האנשים הוא שיאהבו אותם, אך אצל מי שזה מתקיים בלי אהבתו אותם, זה בדרך כלל מביא לאסון. האמת היא שאיזהו אהוב - האוהב את הבריות - כמים הפנים לפנים. יש סיפור [של הרמן הסה] שבו מי שקיבל ברכת הרבי שכולם יאהבו אותו, נהיה מושחת, ותיקונו היה כשקיבל ברכה שהוא יאהב את כולם. האהבה בתורה מצוה לרעך ולגר. באמת על האדם להתחיל באהבת עצמו, ואחר כך הרע והגר, ואז יוכל להמשיך לאהבת האדם. הפסוק מסתיים באני ה', לומר לנו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שאז נכללת איתם גם השכינה [בזוהר], וכן למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. רבי עקיבא - חביב אדם שנברא בצלם. ובדרך דרש - המילה אחריות יכולה להתפצל כך: א - אחריות עצמית, אח - על האח, אחר - על האחר, אחרי - ללכת אחרי האדם, אחריו - אחרי ה'.
סיכום: האהבה לאחר [לכל אחר] הינה חלק מאהבת ה'. ואהבת לרעך כמוך כי כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה'.
חוקותי : אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא... וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (יט, יט). גמ' קידושין (דף לט): חוקים שחקקתי לך כבר. [כי לא כתוב ושמרתם כבכל התורה אלא תשמרו, ואולי נכלל בזה הציווי לאדם לעבדה ולשמרה. בימינו הפיתוח והטיפוח מצביעים לעניות דעתי על כך שכדברי הגדי"ד זה כלול ב"בצלם" שעל האדם להמשיך ביצירה, והכוונה היא שיהא איסור כלאים כדי להזכיר שהכל בריאת ה']. רש"י: גזירות מלך, שאין טעם לדבר. רמב"ן: ה' ציווה למיניהם ולא ישתנו לעולם, המרכיב מינים מכחיש במעשה בראשית כאילו לא השלים ה' בעולמו כל הצורך. ועדות לכך שבכלאי בעלי חיים נוצרים ולדות עקרות. [ להבנתי, עדות זאת לא נראית היום כנכונה].
וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ (יט, כב). ריג'יו: בשפחה חרופה מביא אשם על זדונו שלא כשאר העריות, ולכן לא הובאה בפרשת העריות אלא כאן.
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם... וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים (יט, כג). גמ' קידושין (דף לז): כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מערלה וכלאים. במדרש: 'ונטעתם' - הנטיעה מצוה, כי ה' נטע תחילה. תנחומא (קדושים ח') : אמר ה' לישראל, אף על פי שתמצאו את הארץ מלאה כל טוב הוו זהירין בנטיעות ואף הוו נוטעים לבניכם .
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ (יט, כה). הרבי: הברכה נאמרה רק לשנה החמישית ולא לרביעית, למרות שבשנה הרביעית אוכלים את פריו בירושלים, כי תכלית הבריאה אינו הקודש אלא קידוש החולין.
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (יט, כו). וולף: מכאן נלמדו [לפי תורת כהנים וסנהדרין סג] האיסורים: א. לאכול מבשר בהמה אחרי שחיטה לפני שיצא הדם. ב. לאכול בשר קרבן לפני שנזרק הדם. ג. לקיים סעודת הבראה לאבלים על הרוגי בית דין. ד. לסנהדרין שהרגו לאכול באותו יום. ה. לסורר ומורה אכילת בשר ויין - לחיוב מיתה.
סיכום: למרות שהכותרת 'חוקותי' ורש"י כתב שאין טעם לדבר, מצוה לתת טעמים, לכלאים להבליט שהכל מעשה ה', לשפחה – להיבדל מגויים, ערלה – להדגיש שהכל של ה', איסור דם – להתרחק מלקיחת נפש.
קדושה ויראה לבורא בלבד: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (יט, ל). גמ' יבמות (דף ו): 'יכול יתיירא ממקדש.. לא ממקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר עליו'. משך חכמה: משה שבר את הלוחות מחשש שישראל יקדשו אותם קדושה עצמית וכל הקדושות הם מציווי הבורא בלבד. נבון: אולי ניתן להגדיר קדושה מצד נוכחות ה' במקום מסוים, וקדושה זאת מייצגת את קדושת ה'. ואכן ניתן כך גם להבין כי מכלול המצוות שבפרשת קדושים כולם מכח ציווי ה' ומהווים מערכת אחת. [ ניתן להרחיב דברי ש"א בפסוק ג' גם לכאן, שו' ומקדשי הוא ו' הניגוד – אבל את מקדשי תיראו - לעשות עבודה כסידרה אף בשבת]
אובות וידעונים: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים (יט, לא). הרמב"ם: זו אחיזת עיניים בלבד. ראב"ע והרמב"ן חולקים. [כמו בנושא השדים].
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ (יט, לב). נבון: קימה מפני שיבה להבעת כבוד להנהגת ה' בחיים, הידור פני זקן - כבוד לנושאי דבר ה'.
מֹאזְנֵי צֶדֶק... אֵיפַת... וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' (יט, לו). גמ' בבא מציעא (דף מט): והלא הין בכלל איפה, אלא לומר שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. ספורנו: ללמד כי את כל החוקים והמשפטים לשמור בלי תוספת וגרעון, כי מצוות ה' הם בתכלית השלימות. הרבי: הקפדה על מדידה מדויקת והתנהלות ישרה בעסקים הם קיום התורה - אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך.
קדושת העם: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם... כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (כ, ו). רמב"ן: לכן המחלל את המשתתפים ביצירה חייב מיתה. [כוונתו לכל הפסוקים הבאים - מקלל אביו ואמו, הנואף אשת איש וכל העריות, ובסופם גם העונש לעם - ושמרתם את כל חוקותי ולא תקיא אתכם הארץ].
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (כ, ז). הרבי: עשו מעשים קדושים אף אם הם נראים לכם חורגים ממעלתכם הרוחנית. 'והייתם קדושים' - תגיעו להיות קדושים. גינזבורג: התורה העם והארץ הם שלש שלמויות: שלימות התורה - איסור עבודה זרה, שלימות העם - איסור שפיכת דמים, שלימות הארץ - איסור גילוי עריות.
אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת (כ, ט). הרבי: הציוויים על כיבוד הורים באים ללמדנו להתעלות מעל למיגבלות המצוה על ידי המוסר הארצי.
אֲנִי ה'... הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים (כ, כד). הרבי: אם רגשות אהבה יסיטו אתכם להתקרב לנכרי, דעו כי קיום המצוות יהיה תמיד עם תוצאה חיובית, ועבירות לתוצאה שלילית, כי ה' בורא העולם ומנהיגו.
סיכום: הקדושה מצד נוכחות ה' במקום או בזמן, ובקיום מצוותיו נאמר כי פרשת קדושים הינה פירוט של עשרת הדברות. אכן שילוב המצוות שבין אדם לחבירו במצוות שבין אדם למקום בולט כאן כמו בעשרת הדיברות. אך כאן נעשה הדבר תוך הדגשת היקף המצוות שבין אדם לחבירו ובראשם פסוק מרחיק לכת - ואהבת לרעך כמוך, הכלל הגדול בתורה. מצוה זאת כוללת את ההליכה בדרכי ה' וכך לאמץ רחמים וחמלה - הזדהות עם הזולת. אעיר עוד שבמקורות נמצא הביטוי שקודם כל יאהב ויעריך אדם את עצמו, בלי להגזים, ומזה יגיע לאהבה של הזולת ולהרגשת אחריות כלפיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה