לפרשת ויקרא
הקריאה והשליחות: בזוהר: 'ויקרא' זו חנוכת הבית שהם הקרבנות. שפת אמת (תרלא וליקוטים): ויקרא - לשליחות. "ברכו את ה' מלאכיו... גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" - כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון ה' נקרא מלאך, שהרי בכל מעשה שליחות קיום רצונו יתברך. וזהו 'עושי דברו' על ידי הכנה וזוכין לשמוע רצונו בזה. וזהו 'ויקרא אל משה' שהיה תמיד כזה כי מי יכול לעשות רצון ה' אלא על פי המצוה. וזה גם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, וזה גם תוכן נעשה ונשמע. בני ישראל איבדו את הנעשה בעגל, ומשה שלא חטא נשאר בכלל עושי דברו ולכן ויקרא אל משה. וכן 'אדם כי יקריב מכם' - מי שבחר לקרב המעשים לה' וזה על ידי הכנסתו לכלל ישראל. ובשם הרי"מ - צריך האדם להיות מוסר נפשו לה', ואז ה' נותן להיות בהמה תמורתו, כמו ביצחק, והמשך זה התפילות שתמורת התמיד. קודם החטא היו ישראל מוכנים להיות כמלאכים, ולאחר החטא בא התיקון על ידי הקרבנות. וצריך להקדים לכל מצוה הכנת אהבה ויראה. הגרי"ד: ויקרא הוא תורת כהנים הכוללת קרבנות ומוסר אלוקי. כדברי יחזקאל (מד) "הכהנים הלויים יקרבו אלי לשרתני... ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום... ועל ריב בו. שטיינזלץ: אם כי מקובל לראות את ספר ויקרא כתורת כהנים וקרבנות, אין זה מדוייק, כי נושאי הקרבנות מופיעים גם במקומות אחרים. עדיף להגדיר כי זה ספר הקדושה הנמצאת לאורך הספר, והמילה קדושה נזכרת בו הרבה, ובנושאים רבים מופיע נושא הקדושה והכפרה. כך למשל גם מכחש בממון מוגדר כמועל בה'. בניגוד לגישה כי הקדושה קשורה למקדש, מגדיר אותה מהר"ל כפרישות וכסגולה. הקדושה היא גם אי אפשי - נפשי קצה במהות שפלה. במדרש מדובר על עולים ויורדים בו - שהמלאכים היו עסוקים בהשוואת יעקב לצורתו החקוקה על כסא הכבוד, האם המציאות שלו מגיעה למה שהיה אמור ומסוגל להיות. חכמה יכולה להיות גם בנכרים ובשפלים, תלמיד חכם יכול להיות רק ירא ה' שומר מצוותיו. הרבי: ספר ויקרא מוקדש לחוקים המגדירים את היחסים בין ה' וישראל. וכן ויקרא ה' למשה, להיכנס למשכן ולהתחיל בלימוד זה. [בפשטות נראה שה' מוסר למשה את החלק הראשון של הספר, הכולל קרבנות ואחריהם הכנת חנוכת המשכן. לא קל לי להבין מדוע ציווי הקרבנות נאמר למשה ולא לאהרן, רק במעבר לאיסורי בעלי חיים לאכילה, בפרק י"א נאמר למשה ואהרן].
סיכום: פרשת הקרבנות הבאה אחרי מתן תורה וציווי פרטי המשכן בספר שמות, מהווה נושא מרכזי שנאמר למשה והוא ציווה את אהרן, אך בהמשך, כל תוכן הספר – נושאי הקדושה האחרים, נצטוו משה ואהרן.
טעמי הקרבנות: וַיִּקְרָא... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם... אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ... יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ (א, א-ג). הרמב"ם (מו"נ ג מו): כל מצוות הקרבנות הן כדי להרחיק מפולחן בעלי החיים שהיה מקובל אז (מו"נ ג, מו). ומסביר את דברי ירמיהו "לא דיברתי על דברי עולה וזבח... כי אם שמעו בקולי ותהיו לי לעם", כי זאת המטרה והקרבנות אמצעי. ולכן נאסר אחר כך להקריב אלא במקדש כדי להמעיט עבודות אלה. הרמב"ן (א ח) : מסתייג מהסברי הרמב"ם שהקרבנות לשלילת עבודה זרה, ומציע מטרתן - כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה, יחשוב כי חטא, וראוי לו שיישפך דמו, וכיפר הקרבן שיהא דמו תחת דמו, ואלה דברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם. משך חכמה: כוונת הרמב"ן היא - בפעילות הכהן יעשה גבוהות בעולמות. וייתכן ששני הטעמים חיים בשלום, ברור כי הקרבנות החל מאדם הראשון וכלה במשכן ובמקדש היו כדי להעלות את האדם, אבל כשנפוצה הקרבה לעבודה זרה הותר אף להקריב בבמות למניעתה. הירש: הקרבנות הם חוקת עולם גם כשאין מקדש, ולכן איסור חלב ודם קיים. התניא (ליקוטי תורה ויקרא ב, ג) : לא כוב אדם מכם כי יקריב אלא אדם כי יקריב מכם, ללמדנו שכל ההקרבה היא מעצמנו, לקרבנו לה'. שפת אמת (פנחס תרמ"ג): ובחינת הקרבנות להעלות התחתונים לעליונים. ונעשה הוא להעלות כל העשיה לשרשו. נתיבות שלום: הקרבנות היא העבודה שהיא משלושת עמודי העולם, בקרבנות נאמר ריח ניחוח, ובספרי פירש נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני, וגדול כחם לכפר העוונות, אך לא נתפרשו לנו כוונות הקרבנות. והרמב"ן הסביר כי יקריב מכם, כי פרטי ההקרבה הם כנגד המחשבה הדיבור והמעשה, ונפש הקרבן תחת נפשו. תכלית הקרבן היא למסור את עצמו, בדומה ל'בכל נפשך', ולכן גם יקריב מכם - מעצמכם - את עצמו. כשישעיהו אומר 'למה לי רוב זבחיכם' כוונתו היא שאם ממשיכים לחטוא אין לה' חפץ בקרבן, וראיה לכך שמחשבה פוסלת בקרבן, וכן שהעוסק בקרבנות כאילו הקריב. ואלה הם יסודות מסירות הנפש ואמונת הייחוד, וגם הכפרה שבקרבן, וגם ענין חמץ שהוא היישות בעוד שהמצה כאין. ובגלל כל זה היה קרבן פסח ההכנה הראשונה למתן תורה. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו - הכוונה היא שכשהוא מרגיש שהוא נותן משלו ולא משל ה'. הטהרה היא כשאדם מקדש עצמו במותר לו, ומזה מגיעים לקדושה - שהכל לה'. ניתן לפרש 'אדם כי יקריב' - כשיהפוך הדם טמא לטהור אז ייקרא אדם. אמנון בזק: בפרשה סוגי הקרבנות - עולה, מנחה, שלמים, חטאת, עולה ויורד. [בפתיחת ויקרא, המתחיל את תיפקוד המשכן, באה קריאה אל משה שיקבל את מצוות קרבן העולה למסרם לישראל. הבנתנו והזדהותנו עם הקרבנות אינם פשוטים, ולא ניתן לנו הסבר כאן בתורה על התוכן מלבד הביטוי לריח ניחוח לה', מכיון שברור שה' איננו צריך מאתנו לכלום, ברור שהכוונה היא שמעשים אלו יפעלו עלינו את הפעולה שצוותה עלינו. ההסבר שנראה לי, נמצא בתורה בתחילת נאומו של משה בספר דברים, כאשר לאחר סקירת ההיסטוריה של הנעשה במדבר הוא פונה בקריאת שמע אל ישראל, ולאחר קריאה לייחוד ה' הוא מצווה 'ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך'. כנראה זהו ההסבר לכל הפולחן או עבודת ה' שמרכזה המשכן והמקדש, כאשר הקרבנות ובפרט העולה מהווים סמל להקרבה העצמית הנדרשת מכל איש ישראל כדי להיות שותף בעבודת ה' של עם ישראל. הדבר מובא בתניא כ"ה שמשה אמר את שמע כבסיס לחיים שיהיו בארץ ושהמסירות תימנע הידרדרות. וכן ברמב"ן שהובא לעיל. נושא הכרובים הוא גם סמל להיות המחשבה על טובת חברך ביטוי מרכזי לעבודת ה', אך גם ליחס בין איש לאשתו שהם בהקשר זה גם משל ודוגמא לקשר בין ה' לעמו - שכשעושים רצונו הכרובים מעורים זה בזה, וכשלא, הם נפרדים, וגם הדגשה שהייחסים הזוגיים הנכונים הינם ביצוע של הכלל הגדול בתורה כהתחלה לחלות האהבה על מעגלים גדולים יותר. 'ויקרא' - לשון חיבה. המחשבה קובעת - עיקר הקרבן הסמיכה והוידוי, ועיקר המצוות היא הברכה]. נגן: ביום השישי נאמר על החיה והבהמה "תוציא הארץ נפש חיה למינה", ובזוהר מובא שהיינו 'אדם ובהמה תושיע ה''. יש בהמה בכלל האדם - כוחות בהמיים [הוא מגדיר כך ולא נפש נפרדת הנלחמת בנשמה כבתניא]. ולפי הרב קוק - התפילה מכשירה רק את הדמיון, עבודת הקודש והמקדש מעלה נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה. וזה בזוהר כי בימין האדם נפש קדושה ובשמאל מעלה החלקים כנ"ל, וחטא האדם הוא בהתפשטות הצד החייתי. רק ההלכה יכולה לכוון את הארציות כלפי קדושה ולא לטומאה. כלומר, עבודת המקדש אינה רק שכלית ונפשית אלא גם גופנית, הכוללת עלייה לרגל טהרה ואכילת הקרבן. גינזבורג: הקרבן חייב להיות מלווה בתהליך נשמתי עמוק כמו תשובה כדי למנוע 'למה לי זבחיכם'. העולה דורון ומבטאת ביטול ועלייה לאלוקי, החטאת את השפלות ואת הצורך בתיקון פגמים. תשרי והמשכו בבחינת חטאת וזכריות, בניסן בחינת הביטול של כלה כלפי חתן. יונתן זקס: ה' קורא לנו להקריב קרבנות וזה כולל לעזור לכל הנצרך, להיות במקום שבו מה אני יכול לעשות נפגש עם מה צריך להיעשות. הרכיב החשוב בחיים הוא המשמעות, יותר מהאושר. האושר מושג כרגיל על ידי לקיחה וקשור להרגשה בהווה, המשמעות היא האופן שהאדם שופט את חייו בכל הזמנים, והוא מיוחד לאדם. רדיפה אחר אושר תביא חיים רדודים התעסקות עצמית ואנוכיות. המשמעות רחבה מהאדם. הרבי: ספר ויקרא מוקדש לחוקים המגדירים את היחסים בין ה' וישראל. וכן ויקרא ה' למשה, להיכנס למשכן ולהתחיל בלימוד זה. הקרבנות של הבהמה רומזים לאלה הקשורים יותר עם הארציות, ומהעוף לאלה שמסוגלים להתרומם מכך. אין קרבן מהדגים הנמשלים לנפש האלוקית. מדוע קרבנות – א. כאילו הקריב את עצמו, וזה מתאים בעיקר לעבירות מודעות וחמורות, כמו החייבים בקרבן אשם – איל זכר. ב. ההקרבה מייצגת את הדחפים הבהמיים שבתוך האדם. ולכן חטאת נקבה הרכה יותר.
סיכום: רמב"ם: כדי להרחיק מעבודה זרה ומהמקריבים לה. רמב"ן ועוד: שאדם ירגיש כאילו מקריב את עצמו ויטהר נפשו מעשיו ומחשבותיו. משך חכמה ועוד: שני הטעמים נכונים, הסמיכה התשובה והוידוי מוודאים התקדמות בכיוונים אלה ולכן התקדשות. בחסידות וברב קוק מוזכרת גם העלאת ניצוצות מהבהמה לקודש. אני מבין זאת כהשתכנעות האדם שכל חייו ומעשיו כדי לקיים מצות ה' ולכן העלאת הכל לקדושה. בימינו התפילה כאילו קרבן.
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד (א, א). רשב"ם: בסוף חומש שמות כתוב "ולא יכול לבוא אל אוהל מועד", לכן קרא לו ה' מתוך אוהל מועד. אברבנאל : וידבר ה' - ארבע פעמים בפרשה נאמר וידבר ה': כאן לעולה מנחה ושלמים, לחטאת (ד, ג), לאשם מעילות ותלוי (ה, יד), אשם גזילות (ה, כ). וולף: את קול ה' שמע רק משה - וידבר ה'. וכן בני ישראל בהר סיני. כאן כתוב 'מאוהל מועד' ובסוף פרק ז כתוב 'בהר סיני', ואולי המפתח הוא במדרש רבה א - שלא נענשו ישראל על מצוות סיני עד שנשנו באוהל מועד. [אך הרמב"ן (ז לח) מפרש כי על הקרבנות נצטוו באוהל מועד כשהיה בסיני]
סיכום: ה' מרביץ תורה ומצוות דרך משה במשכן, כחזרה על הדברים שנמסרו בסיני.
ויקרא בא' זעירא: הזוהר: כי הקריאה לא שלימה כי היתה בחו"ל. הטורים: משה העניו רצה לכתוב 'וייקר', וה' מנע ממנו ואז כתב א' זעירא. נתיבות שלום: כי משה ביטל עצמו ולא יכול להיכנס למשכן, ודוקא אז קרא לו ה'. אהרן לאחר חטא העגל נשבר ולא קרב למזבח ואז נאמר לו 'קרב אל המזבח'. נגן: בניגוד לפירוש על ענוה של משה, בזוהר נמצא שהא' הקטנה ביטאה חסרונו עקב פרישתו מאשתו, ואכן בדברי הימים אדם כתוב בא' גדולה - אדם שלם כשהוא עם הנקבה. וכן שבמניית מלכי אדום בבראשית במלך השביעי לא כתוב 'וימת' ורק בו כתובה אשתו. קיים קשר בין המיתה להעדר האשה או העדר האיזון. [קיים גם הסבר אחר בקבלה למיתת מלכי אדום שהיא משל לשבירת הכלים, חוסר היכולת להכיל את השפע האלוקי, ויש לפתרו על ידי איזון והכלה. דומה לזה דברי רבי נחמן שהשלום הוא חיבור הפכים כמו אש ומים]. יונתן זקס: ספר ויקרא מתחיל בויקרא ומסיים בקללות הכוללות קרי, ויקרא בא' קטנה להבליט כי הניגוד לקריאת ה' היא העבירה של המחשבה שהכל מקרה. להקריב - להתקרב לה'. התניא מסביר כי 'מכם' בא אחרי 'כי יקריב' כי אנו מקריבים את עצמנו, והקרבת בהמה היא ביטוי חיצוני לפעולה פנימית - הקרבת הנפש הבהמית - היצר החייתי. 'מן הבקר' - את הרצון לפרוץ גבולות, 'ומן הצאן' - את הרצון ללכת אחרי העדר.
סיכום: ויקרא בא' קטנה כדי להדגיש שנבואת משה וכן כל המתרחש אינה מקרה, ולבטא ענוותנותו שרצה להציג נבואתו כמקרה. אמנם בזוהר מובא שנכתב כך למעט גדולתו כי חי בנפרד מאשתו.
מצוות העולה: וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (א, א). בחיי: וידבר - את מצוות העולה, ואמרת - את פרטי העולה. הכתב והקבלה: לפי רש"י אוהל מועד לשון התוועדות, אך אונקלוס פירש משכן זמני, בניגוד לבית עולמים. 'לאמר' פירושו כרגיל לומר לבני ישראל, אך כאן ובעוד כמה מקומות - לגלות לו.
אָדָם כִּי יַקְרִיב מכם(א, ב). אבן עזרא: רצון מלא של המקריב. ריג'יו: הכוונה כי יקדיש, כי אסור להביא חולין לעזרה. [ אמנם, נדמה לי שאיסור זה הוא מדרבנן ]. התניא (ליקוטי תורה ב, ג): יקריב מכם ולא אדם מכם יקריב, מתוככם, לקרב עצמנו לה'.
אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ... יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' (א, ג). רמב"ן (א ד) [מויקרא רבה]: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. [ולדעות אחרות אף על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה שאין בהם עונש בידי אדם.] אברבנאל: לפני ה' - לא כדי להיפטר אלא כדי להתפלל ולהידבק בה'. רשב"ם: לרצונו של ה' ולא פגום. מלבי"ם: במחשבה, חפץ נפשי, חימוד. מכין אותו עד שיאמר רוצה אני זה מאחר שהוא רוצה להיות מישראל.
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה (א, ד). אברבנאל: חמישה דברים מוטלים על בעל הקרבן: א. סמיכה עם וידוי, בביצוע המקריב עצמו. ב. שחיטה. ג. הפשטה. ד. נתיחה. ה. רחיצה. וחמישה על הכהן: א. קבלת הדם. ב. הזאתו. ג. מתן אש. ד.עריכת שני גזרי עצים. ה. הקטרה.
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה (א, ט). בגמ' זבחים (דף מו): לשם זבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח.
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה... וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ... קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (א, יד). בגמ' מעילה (דף יב): מוראה - הזפק, מקום הדשן - כעשר אמות מהמזבח, ששם נבלעו דישוני מזבח הזהב והמנורה. [מפליא שהכהן זורק לכחמישה מטרים מהמזבח].
עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ב, יג). הרבי: כי נוסף לייצוג חי צומח ומדבר, צריך ייצוג גם לדומם. וכן בשולחן האדם.
סיכום: קרבן עולה מוקטר כולו. בא להעלות רצון הבעלים לעבודת ה' ולכפר על עבירות קלות ועל הרהורי עבירה. הפעולה העיקרית בכל קרבן מהחי היא קבלה וזריקת דם על קרנות המזבח.
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה (ב, א). בגמ' מנחות (דף קד): מי מביא מנחה - עני, מעלה ה' עליו כאילו הקריב את נפשו.
קרבן שלמים: וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ (ג, א). ריג'יו: זבח הוא סעודה של שמחה, ונכתב רק על שלמים כי הקרבן נאכל לבעלים.
אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב (ג, ז). הטורים: כשב הוא גדול וכבש הוא קטן.
וְהִקְרִיב... חֶלְבּוֹ (ג, ט). רמב"ן: השומן הוא המעורב בבשר, וחלב - הנפרד.
סיכום: שלמים ותודה נאכלים לבעלים, ורק האימורים נקטרים. באים להבעת תודה לה' תוך שמחה על מה שמקבלים ממנו.
מאפייני הקרבנות שעל שגגה: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ (ד, ב-ג). רמב"ן: וטעם הקרבן על נפש השוגגת שהעוונות יולידו גנאי בנפש ומום בה. הירש: השוגג חוטא מקלות דעת. הר"י קולון: אשה שזינתה ולא ידעה כי זה אסור בהלכה, אסורה לבעלה כי התכוונה לבגוד בו ואינה בגדר שגגה כי דרך ארץ קדמה לתורה [לפי נבון]. הרבי: מדוע יש חטאת על שגגה - כי היא מייצגת קלקול באורח החיים של החוטא, בניגוד למזיד שהוא חוטא מתוך בחירה מודעת. יונתן זקס: מדוע צריך כפרה על עבירה בשוגג שעל זדונה חייב כרת? לפי הירש - על הרשלנות שהביאה לחטא. לפי אברבנאל - כאזהרה לעתיד. לפי הרמב"ן - לבטל את הטומאה שחולל החטא. לפי הרבי - החטא בשגגה מעיד על משהו לא טוב בחוטא. בעקבות קאנט מקובל במערב שלגבי מוסר חשוב הרצון ולא המעשה. גם ביהדות יש הבדל בין שוגג המתכפר בחטאת וידוי וחרטה לבין המזיד שאינו מתכפר, ואולי בגלל המוסר של קאנט אירעה השואה. נבון: בישעיה א' נאמר "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'". אין כאן זלזול בקרבנות אלא לומר שאם אדם לקוי במצוות שבין אדם לחבירו לא תיתכן עבודת ה' שלימה, ואף עדיפות על הקרבנות , כפי הנראה מהכתוב בהמשך 'נפש כי תחטא ומעלה בה' וכיחש בעמיתו' (ה, כא). [לגבי חטאת על שגגה, יש להזכיר כי לגבי שבת זה רק במלאכת מחשבת - מכוונת].
תקציר קרבנות: רמב"ם (מעשה הקרבנות א ב): כל הקרבנות – עולה חטאת אשם ושלמים, ועוד – פסח בכור ומעשר. [הדומים לשלמים. אנסה לסכם בקצרה את נושאי הקרבנות והעונשים בתורה: קיים קרבן שלמים - לעשות שלום, תודה - להודות לה', קרבן התמיד - המסמל עבודת ה' התמידית. וכן קרבנות המועדים המורכבים מהקרבנות השונים. הרמב"ם במו"נ כותב שהקרבנות באים כדי להתחרות בעכו"ם, אך בהלכות מעילה פ"ח כתב שהם בכלל החוקים שאין טעמם ידוע. הרמב"ן ועוד - שירגיש כאילו הוא מקריב את עצמו, ומפרש הגרי"ד שכוונת הרמב"ן למשמעות ולא לסיבה, שאמר שהיא על דרך הסוד. בתורה העונש ובעיקר הכפרה על חטאים הם - קרבן [הכולל וידוי וחרטה] - עולה במצוות קלות, חטאת בשוגג בעבירות חמורות, אשם תלוי בספק, אשם במקרי מזיד מסוימים. ונפרט גם את סוגי העונש: מיתת בית דין בשורת עבירות כשהן במזיד בהתראה ובעדים. ומלקות בעוונות אחרים. קיים גם חיוב כרת או מיתה בידי שמים כשאין עדות או בהימנעות מהבאת קרבן פסח וכן ממילה ועוד. קנסות, כולל תוספת חומש בכמה עבירות, תשלום נזק לניזוק. לא נזכר בתורה מאסר אך בגמרא מובא שבעבירות חמורות שעבר ושנה מכניסים למאסר ומאכילים אותו כך שימות לאחר תקופה קצרה. הקרבנות הינם קודש קדשים פרט לשלמים בכורות ומעשר בהמה - קדשים קלים, השייכים גם לבעלים]. י' שפירא: מיון הקרבנות בסדר עולה – א. לכפרה : חטאת ואשם (נפש כי תחטא), ב. מרכוש האדם – בכור ומעשר, ג. לקירבה לה' [לא פירט, כנראה שלמים ועולה ] ד. פסח, קרבן לה' שפסח על בתינו, זבח פסח הוא לה'.
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל... וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר (ד, יג-יד). תורת כהנים: עדת ישראל זו סנהדרי גדולה. [הקהל זה העם]. גמ' בהוריות (דף ה): מעיני הקהל זו סנהדרין קטנה. רמב"ם (שגגות יב): כל דבר שחייבים על שגגתו חטאת, אם שגגו בית דין הגדול ועשו העם - סומכים על הוראתם - בית דין מביאים חטאת, שנים עשר פרים - פר מכל שבט.
וְנִסְלַח לָהֶם (ד, כ). בחיי: מן השמים - כי עמך הסליחה, העוון מתבטל עם הקרבן.
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים (ד, כב-כג). רש"י: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא כפרה על שגגתו.
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַייָ (ד, כז-לא). רמב"ם (שגגות פ"ג): משומד לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיה אין מקבלים ממנו קרבן כלל, והמשומד לעבירה אחת אין מקבלים ממנו חטאת על אותו חטא כי כתוב מעם הארץ ובנשיא לומדים בעמך - בעושה מעשה עמך. ובחטאת יתר על כן (שם ב) אין אדם חייב חטאת עד שיהיה שוגג מתחילה עד סוף. בכור שור: בכהן גדול עדה ונשיא לא כתוב ריח ניחוח כי ה' מקפיד יותר על הגדולים שחוטאים.
סיכום חטאת: השוגג במצוות שיש בהן כרת מתכפר לו בקרבן חטאת על רשלנותו, ועל הנאתו מעבירה, וכן לשחרר אותו מהרגשה שהוא נתון בחטא. הכפרה כוללת זריקת דם, הקטרת אימורים ואכילת הכהנים את הבשר.
חטאת עולה ויורד ואשם: וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד (ה, א). בעלי התוספות: לפי שאינם נהנים מהעבירה הם בקרבן עולה ויורד ולא כמו אכילת חלב אכילה בכיפור וחילול שבת שבחטאת קבועה. החינוך: עבירות אלו - מצורע, יולדת, שבועת עדות [להכחשת עדותו], שבועת ביטוי לשקר בשגגה, טמא שאכל קודש בשגגה, וטמא שנכנס למקדש בשגגה - כשלונם שכיח אצל רוב בני אדם, לכן הקל ה' את כפרתם. אמנון בזק: הנמנע מעדות ונשבע על כך לשקר חייב קרבן עולה ויורד, הקל מחטאת קבועה, כיון שעבירתו קלה יותר. וכן והוא טמא ואשם - חז"ל מסבירים כי מדובר בפגיעה במקדש וקדשיו וכן ההלכה. אך פשט הכתוב הוא איסור להיטמא, שהוא איסור קל. וכן נפש כי תישבע.. ונעלם ממנו, יש כאן עבירה של אי קיום התחייבות שהיא עבירה קלה.
נפש כי תמעול... והביא את אשמו לה' (ה, טו). רמב"ן: ולא נתברר מה טעם שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר עונשו יתחייב להיות שמם [לשון שממה] וקרבנו יגן עליו, וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך וקרבנו מכפר שגגותיו. ועל דרך האמת נקבה על חטא ייקרא חטאת, והזכר ייקרא אשם. י' שפירא: כוונת הרמב"ן שאשם על חטא הפוגע בנפש.
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא... וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא אַיִל... לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן... אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַייָ (ה, יז-יט). גמ' כריתות (דף ג): אמר רבי אליעזר שמתנדב אדם אשם תלוי כל יום, וחכמים אומרים שאין מביאים אלא כנ"ל. [מדובר במקרה כמו חלב ושומן מונחים לפניו ואינו זוכר מאיזה אכל]. רמב"ם: כל חטא שחייבים על שגגתו חטאת [ועל זדונו כרת] חייבים על לא הודע אשם תלוי, ואם ייוודע לו שזה ודאי יקריב חטאת. וולף: כאן מקרה מיוחד שכתוב 'קרבן לכהן' ורק בסוף מוזכר לה' - להיפך מהרגיל. ומציע שזה כיון שהאשם תלוי ואם יתברר הספק יביא חטאת [ודוחק].
וּמָעֲלָה מַעַל בַּייָ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ (ה, כא). צרור המור: בגזל הדיוט נאמר מעל בה' אך לא בגזל קודש.
וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַייָ (ה, כג-כה). הרבי: החובה להשיב כל חפץ לבעליו, מייצגת גם את חובתנו להשיב את כל חלקי הבריאה למצב העולם האלוקי, כמו על ידי תשובה. [ועל ידי קרבן אשם].
סיכום: לעבירות מסוימות - שבועת הכחשת עדות, שבועת שקר בשגגה, שבועת גזלן, הקלות מהמחויבות חטאת קבועה - קיים קרבן חטאת עולה ויורד - דרגות בשווי הקרבן לפי יכולת החוטא, וכן גם לגבי מטמא קודש באכילתו, יציאת מצורע ויולדת מטומאתם. לכמה חטאים מובא קרבן אשם הדומה לחטאת, ועל ספק חטאת מובא אשם תלוי - עד שיתברר הספק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה