מטות-מסעי – כוחו של דיבור

בפרשות אלה נקראים ציוויים שנאמרו לבני-ישראל על סף כניסתם לארץ. כאן בחר הבורא לעסוק בנושאי נדרים ושבועות.

נדרים ושבועות הם התחייבויות שאדם מקבל על עצמו. ההבדל ביניהם הוא על מה חלה ההתחייבות: נדר – חל על חפץ [אוביקט]. אני יכול לנדור לא לאכול סוכרים – בשבילי מעכשיו סוכר הוא טריפה, מאכל אסור. שבועה – חלה על האדם. אם נשבעתי לא לאכול מאכל מסוים, לא המאכל אסור עלי אלא פעולת אכילתו [לא נכנס כאן למשמעות ההלכתית].

היהדות נותנת משמעות הלכתית לאיסור זה שקיבלתי על עצמי, ואם אני רוצה לבטלו יש לפעול לפי הוראות תורה. החשיבות שההלכה נותנת לכך מתבטאת במועד שהיהדות מקדישה לו – ביום הקדוש בשנה, יום הכיפורים.

כאשר נכנסים לארץ, בה נכנס העם למסגרת מדינית, גם אז יכולה התחייבות זו להיאכף.

נזכיר את אחת ההתחייבויות הנמצאת במסד [הבסיס] הדת, זו בה האדם מישראל אומר "הרי את מקודשת לי" ובכך מקבל על עצמו מערכת מחויבויות שהדת והמסגרות המוקמות על ידה אוכפות, ומציבות אותנו במעלה מוסרית גבוהה.