בשלח – קשה כקריעת ים סוף [יהדות ויוונות]
הסיפור עצמו מוכר וידוע, אך לא המובן העמוק שלו. נחזור עליו כאן [בראשית רבה פרשת 'ויצא' פרק ס"ה אות ד']:
מטרונה [גבירה, גויה] שאלה את ר' יוסי בר-חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כפי שכתוב [שמות כ'10] "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ".
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו: וזו היא אומנותו?! אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים ושפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן.
אמר לה: אם קלה היא בעינייך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בן חלפתא.
מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותם שורות שורות. אמרה פלוני ישא את פלונית ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת.
למחר באו אליה זה מוחו פצוע, זה עינו שמוטה, זה רגלו שבורה
וזה ירכו פרוקה. אמרה להם: מה לכם? זו אמרה איני רוצה בזה וזה אמר איני רוצה את זו.
שלחה והביאה את ר' יוסי בן-חלפתא, אמרה לו "אין אלוה כאלוהיכם, אמת היא תורתכם נאה ומשובחת. יפה אמרת! אמר לה: לא כך אמרתי לך - אם קלה היא בעינייך קשה היא לפני המקום כקריעת ים סוף. זהו שנאמר [תהלים סח]: "א-לוהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" – מהו בכושרות? בכי ושירות. מי שמרוצה אומר שירה ומי שלא רוצה - בוכה".
מדרש תמוה זה מעלה שאלות:
- מי הוא ר' יהושע בן-חלפתא ומי היא אותה גבירה?
- מה חשיבות המעשה, ומה עלינו להפיק ממנו?
- מהו הדימוי "כקריעת ים סוף" [המופיע גם במקרים אחרים]?
- מדוע אכן הזיווגים כשלו, ומדוע הגברים הם הנפגעים המתלוננים?
- מה מביא את המטרונה להכרזות נלהבות כאלה?
לא נתייחס לכל שאלה בנפרד, ננסה להגיע להבנה שתבהיר הכל:
רקע הסטורי: החברה היהודית בתקופת בית שני היתה חקלאית ברובה, אך היתה בה גם אליטה עשירה בעלת קשרים עם השליטים הרומיים, ושכבה של עניים שנתמכו ע"י הקהילה ונדיבים. ההתיישבות היתה ברובה כפרית אך היו גם עיירות חקלאיות וכרכים [מטרופוליס]. לאחר החורבן נותרו רק שלושה כרכים: לוד, ציפורי וטבריה. בימי השוק [לרוב ימי חמישי] היו הכפריים מגיעים אל העיר. יבנה שהיתה עיירה שימשה מרכז היהדות לאחר שרבן יוחנן בן-זכאי העביר אליה את הסנהדרין; מיבנה עבר המרכז ללוד ולאחר חורבן יהודה במרד בר-כוכבא נדד המרכז לגליל, אל אושא. בכרכים היה לרוב ישוב מעורב [יהודים וגויים] ועשירי היהודים חיו בציפורי [בירת הגליל] אליה הגיע הסנהדרין מאוחר יותר.
מבחינה דתית, בראש היתה קבוצת "החכמים" ובתחתית "עמי הארצות", ורוב העם היה בתווך.
בראש המרכז החדש באושא ניצב רבי יהודה בר אלעאי. בבירת הגליל – ציפורי – כיהן רבי יוסי בן חלפתא שכיהן גם כפוסק מקובל וגם כשליח לשלטונות רומי לאחר שהיה בקשרים טובים עם שכניו הרומאים [ציפורי לא השתתפה במרד]. בציפורי התקיימו מפגשים בין-תרבותיים רבים. עלינו להבין את השיחה עם אותה מטרונה כויכוח תיאולוגי שיסודו בהבדלים בין תרבות יוון-רומי ליהדות.
הבה נראה את יסודותיו: בתרבות ההלניסטית האלים חיים על פסגת האולימפוס, מתהוללים, פרים ורבים, מבלי מגע עם בני האדם.
[נביא כדוגמא את סיפור האש: לפי המסורת התלמודית הקב"ה נתן לאדם שני חרסים, אבני צור, שהקישם זה בזה ונוצרה האש. בהלניזם יצא טיטן בשם פרומתיאוס, גנב את האש מהאלים ונתנה לבני האדם. על כך הוא נענש קשות].
מדגיש רבי יוסי שהקב"ה יצר את השמים ואת הארץ. ומאז הוא מעורב בחיים בארץ, בעיקר על ידי חוקי הטבע ["עושה מלאכיו רוחות"]. ואחד הדברים הקשים בהם הוא יכולת ההפכים [הגבר והאשה] לחיות בצוותא. הא-ל יצר את המשיכה המינית ביניהם, המהווה התחלה, אך אינה בסיס מספיק לחיי הזוגיות.
לכן אומר התלמוד "זכו – שכינה ביניהם" ואילו הספר הפופולרי של גריי – "גברים ממאדים נשים מנגה" מצביע על ההבדלים התהומיים ביניהם.
ננסה לאור זה להבין את הביטוי "קשה כקריעת ים סוף". לכאורה – ברוח אפיך נערמו מים... נשפת ברוחך כסמו ים" – אין דבר הקשה לריבון העולמים, קריעת ים סוף שתי נשיפות. אלא למדנו שגם הדברים שמחוץ לגדר הטבע [הנסיים: בקע שנבלע בו קורח, פי האתון, באר מרים וכו'] נוצרו בששת ימי בראשית. ואין הקב"ה בורא חדש בעולמו, אלא מגשר בין ההפכים "מזווג זיווגים". אומר הנביא "יוצר אור ובורא חושך יוצר שלום ובורא רע"... הדברים המנוגדים מאזן אותם הקב"ה – "מחדש בכל יום מעשי בראשית". גם גישור זוגי הוא בהתערבות [סמויה] של השכינה. אלא כמו קריעת ים סוף, אמר הקב"ה למשה: ... מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. אם אדם זקוק לסיוע, שיתחיל, ובדרך הנכונה, והא-ל יבוא לעזרתו.
הזוגיות היא יצירה, תוצאה של חיבור בין שני כוחות שונים, והקב"ה מחבר ומאפשר קיום של חושך ואור, של טוב ורע, של קודש וחול. והתוצאה אינה השתלטות של צד אחד, אלא של יצירה זוגית, מהות בפני עצמה, ולצורך כך שני הצדדים צריכים לרצות, לוותר מעט, ולהשלים. להבין שחיי זוגיות מבוססים גם על ערכים, על משפחתיות, על שותפות אמת. נכון שלא כל שניים זוכים לכך. רבים הבתים בהם רק חיים זה לצד זה, ללא קשר של אמת ביניהם. אך מתוך השלמה, וללא כפייה ונסיונות השתלטות.
מצא הדבר הד באזני המטרונה. אל שאינו שוכן במרומים אלא מעורב בנעשה בארץ, וקשה בעיניו לשנות את חוקי הטבע. הוא יכול אבל אינו חפץ - ומכאן התלהבותה. היא הסכימה לקבל כנתון שהקב"ה ברא את העולם. היא יצאה מהתפיסה האריסטוטלית כי העולם נברא, אך מאז אין קשר בין הבורא ועולמו. והיא מקבלת כתשובה את יסוד ההשגחה הפרטית. הפסוק המסיים מראה את רצונו הסמוי של האדם לצאת מהיותו יחיד. והביטויים בכי ושירות מצביעים על מידה רצונו של האדם להשתתף במעשה האל [פירושו של הרב בני לאו בספר "חכמים" כרך ג' עמוד 88 ].
האם יש שאלה שלא השבנו עליה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה