יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ
רַבָּא. אמן בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ,
וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵה,
וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אמן בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי
דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל,
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן [יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם
וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא
מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרֵךְ, וְיִשְׁתַּבַּח,
וְיִתְפָּאֵר,
וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדָּר,
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אמן
לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא,
תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן
שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן
: אמן
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה
שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל
וְאִמְרוּ אָמֵן. אמן
קדיש
כבר בהיותי ילד
הנלווה אל אביו לתפילה, לא הצלחתי להבין את מהותה של תפילת ה'קדיש'.
ידעתי כמובן שהיא
נאמרת לזכר נפטרים, אך -
*למה דוקא בארמית?
*מה כבר אומרים שם
על המת?
*מה ההתנפלות והרעש
הזה. למה כולם ביחד?
כאשר קצת גדלתי
ולמדתי והצלחתי כבר להבין את פירוש המילים, אז רק גדלו תמיהותי. אין בכל התפילה שום התייחסות לנפטר או למוות ולחיים
בכלל. ועוד ועודשאלות
השבוע במקרה הגיע
לידי מאמר מתוך ספר זכרון – בגרמנית – שיצא בעיר מונטריי [שוויץ] בחודש אלול תש"ג [1943] ובו מאמר של הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו
זצ"ל. המאמר תורגם לעברית ועובד ע"י הר' שלמה הרץ ופורסם בחוברת
"קול מהיכל" [י'א אייר תשס"ג, הוצאת ישיבת ההסדר בכוכב יעקב].
המאמר האמור רק פתח
בפני פתח, ואין לתלות בו שגיאות ושיבושים המצויים בעבודתי זו.
למה ומדוע אומרים קדיש לזכר נפטר?
ניתן למצוא ארבעה הסברים:
1. צידוק הדין – אין שום דבר בעולם היכול לתת לנו נחמה או
הסבר מדוע נסתלק מאתנו יקירנו-אהובנו [אב,אם, אח, אחות, בן, בת, בן זוג ואחרים]. בהכרח
עולה בנו התמרמרות וטרוניה – היכן הצדק? מדוע אני רואה רשעים וחוטאים שמחים ועל מה
אבד הצדיק דוקא? שאלה זו כבר נשאלה גם ע"י משה רבנו [ברכות דף ז' עמוד א].
חוסר המענה לשאלה
זו יכול להוביל לאובדן אמונה, לייאוש עד כדי התבטאות קיצונית [ראה מקרה איוב]. לכן
באה תפילת הקדיש –
עיקרה של תפילה זו
היא הכנעה ללא סייג, ואף הצהרה על היותנו מודעים לכוחו ולהשגחתו של
הקדוש-ברוך-הוא.[אחרים מכנים אותו "הגורל" או "הטבע",כלומר
כח-עליון.
תפילה זו מגשרת על
הפער בין האדם לאלו-היו, האדם המקופח מנסה בתפילה זו לשוב ולהתקרב לבורא ולקבל את
גזירותיו ברצון. מנסה בעצם היותו מתפלל להיטיב את דרכיו ולמסור את גורלו בידי אל
עליון. הודאה בצידוק הדין - המתבטאת בפסוק
"ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" וחזרה מתמדת עליה - מביאה את האומר להאמין בה באמת.
מהות צידוק-הדין
היא קבלה מתוך רצון חופשי של מרות הא-ל ומשפטו.
נזכיר את הסיפור
המובא בגמרא [מסכת עבודה זרה יח ע"א] על גדול התורה רבי חנינא בן-תרדיון שהוא
עם אשתו ובתו נדונו למוות ע"י הרומאים. הרב קרא בקול את הפסוק [דברים לב 4]
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ..."
אשתו אמרה "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" [שם] והבת צטטה את ירמיהו
[לב 19] "גָּדוֹל הָעֵצָה וְרַב העליליה".
במהלך כל שנת האבל
עלינו לומר את צידוק-הדין. את אמונתנו בצדק האלו-הי שהוא נעלה מבינת אדם. את זאת
עלינו לומר מספר פעמים בכל יום [מעין מנטרה המביאה לאוטו סוגסטיה].
ברור שנדרשים מהאדם
כוחות נפשיים כדי להגיע לדרגה של 'מקבל באהבה את אשר אין לשנותו, ואולי אף כעונש
על חטאיו'. אמנם הבורא הוא ארך-אפים ואינו מתחשבן מייד אך אנו הברואים קצרי ראות
ואף איננו מבחינים בשגיאותינו.
תפילת הקדיש מסייעת
לאדם להשתקם ואף לקבל קרדיט מסוים. כאמור במסכת שבת [קיט ע"א] "כל העונה
אמן יהא שמיה רבה מבורך... בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו". את זאת לומד
התלמוד מהתנ"ך – בשירת דבורה [שופטים ה' 2] "בפרוע פרעות... ברכו
ה'" (אם אסונות/פרעות ירדו עליך, הכר בכך את יד ה', שבח והלל אותו ובקש את
סליחתו.
סיבה אחרת היא:
2. השארות הנפש – אמירת התפילה מעידה שאנו מאמינים בנצחיות
הנפש [לעומת הגוף שהוא בן-חלוף] ומקווים מתוך אמונה ל'תחיית המתים' לעתיד לבוא.
רב סעדיה גאון והרמב"ם מונים את האמונה הזאת כאחד מ-13 עיקרי היהדות
ומביאים מן התורה את סיפור מותה של שרה אמנו, כאשר התורה מספרת לנו באריכות גדולה על
טרחתו של אברהם בקבורתה. אם המוות הוא קץ הקיום, מה הסיבה לטרוח בקבורה?
הקבורה הראויה היא חלק חשוב באמונה. נזכור את תיאור הנביא יחזקאל [לז 12]
"לכן הינבא ואמרת אליהם - כה אמר ה' אלו-היכם, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי
אתכם מקברותיכם, עמי. והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וידעתם כי אני ה'... ונתתי רוחי
בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דיברתי
ועשיתי.........."
נתייחס לנוסח הקדום של הקדיש האומר: "בעלמא דעתיד לאתחדתא
ולאחיא מתיא" (בעולם העתיד להתחדש
ולהחיות מתים). נוסח זה נשמר ונאמר בימינו ליד הקבר בעת הקבורה.
סיבה שלישית [והיא אולי הראשונה במעלה]:
3. האמונה ביכולת הבן
להשפיע על גורל הנפטר, גם לאחר פטירתו.
לפי אחד מיסודות
האמונה היהודית, האדם אשר עשה חטאים בחייו צפוי לעונש לאחר מותו. הילדים, בתפילתם
להאדרת שם שמים, תפילתם זו מתקבלת לזכותו של הנפטר. סדר זה של צירוף פועלם של
הילדים לזכות הנפטר הוא חסד מיוחד של הבורא המומחש ע"י מעשה [מסכת בבא בתרא
דף קטז עמוד א] כדלהלן:
"אמר רב
יוחנן: כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא [מעלה] עליו עבירה". [ההסבר:
כל שאינו מותיר אחריו בן לרשת אותו הקב"ה זועם עליו]. מייד צצה השאלה: האם
אפשר להטיל אשמה על אדם שלא נולדו לו ילדים או שבנו מת בעוד האב חי?
אלא הכוונה כאן
[לפי פירוש המחבר] למורשת רוחנית, כפי שנאמר בספר ישעיהו [ג 10] "אמרו צדיק
כי טוב, כי פרי מעלליו יאכל" [התרגום אומר –את פרי יצירתו הוא יאכל], כך גם
אומרת התורה במפורש [בראשית יח 19] כאשר הקב"ה אומר על אברהם: "כי
ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כל
אדם מצווה לחנך את הדור הבא לדרך החיים בה הוא הולך. לכן אמרה רחל ליעקב [בראשית
ל'1] "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי".
אם אין לי יורש
רוחני כל חיי הם חסרי ערך, ואחרי מותי חיי יהיו מחוקים לעד מתוך ההסטוריה.
כך הבין רבי יוחנן.
אם יש לאדם ממשיך
ההולך בדרכיו יש לו המשך קיום בעולם, ואם ח"ו בניו אינם הולכים בדרכיו, הוא
חשוב כמת לנצח.
בין ההורים לבין
הבנים – יש יחסי גומלין. האב מחנך ומוריש והבנים יונקים וממשיכים את פועלו,
ותלמידים נחשבים כבנים
ר' ישראל מאיר הכהן
מראדין מחבר ספר "חפץ חיים" כותב במבוא למפעלו המונומנטלי 'משנה ברורה' –
הנשמה, גם אחרי עזיבתה את העולם הארצי, היא עדייו זקוקה להשראה ולמזון רוחני.
בתפילה החשובה י"ג
מידות אומר משה רבנו [שמות לה 7]: "פוקד עוון אבות על בנים..." פוקד
בעברית משמעותו גם להמעיט, להפחית, ואף לפוג. והמשמעות היא איפה, אפשר להמעיט את
עוונות האבות ואף לתת להן לפוג לגמרי באמצעות מעשים טובים של הילדים. על ידי אמירת
הקדיש מקבלים הנפטרים זכויות חדשות ודינם יוצא לחסד.
ופירוש רביעי
4. סתימת חלל
כל אדם טוב הוא חיוני בעולם. אדם העושה מעשי חסד מקיים את כל העולם. כפי
שנאמר [תהלים פט 3]: "עולם חסד יבנה". אדם המסייע לאחרים, המייצר ובונה,
ובפרט צדיק מקיים מצוות, הוא חיוני לעולם – ופטירתו מותירה חלל. וביחסי הגומלין של
בורא ונברא, גם הקב"ה חש בחלל שנוצר ועלינו החובה לנחם אותו. לכן בתפילת
הקדיש נאמרת המילה "ונחמתא" [נחמות] בלשון רבים. נחמה הדדית. הרעיון הזה
מועבר לנו בפסוק [תהלים מח 17]: "אבותיך יהיו בניך" – הילדים יבואו
במקום הוריהם. וכך נמשכת שלשלת הדורות. על מחויבות הדדית זו של הורים-בנים, אנו
יכולים ללמוד רבות מסיפור דוד המלך ואבשלום בנו:
כאשר נמסר לדוד על מות בנו המורד הוא פרץ בבכי [שמואל ב יט1]: "בני
אבשלום, בני בני, בני אבשלום, מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני, בני". מסבירים
חז"ל כי בדמעותיו ובכיו רצה לפטור את בנו מעונשה של גהנום. אבשלום המורד רצה
לשלוח יד באביו, אבל רחמי האב ואהבתו לא תמו, והוא עשה ככל יכולתו להביאו לגן עדן.
ברור עד כמה אנו הבנים חייבים לעשות עבור אבותינו הצדיקים והטובים. ומה
כבר באמת אנו יכולים לעשות למענם אחר שנפטרו? הדת נותנת לנו תשובות:
א. לומר קדיש [ולעבור לפני התיבה]
ב. ללמוד לעילוי נשמתם
ג. לקיים מצוות וללכת בדרכם
נשים לב, כל שלושת אלה הם תשובה כוללת אחת. אמירת הקדיש כשלעצמה, אם אינה
מלווה בלימוד וקיום, אין לה קיום עצמאי. כדי לפאר את שם הורי עלי ללכת בדרכם כל
הזמן ולהיות המשך אמיתי, כפתילה היונקת אורה מתוך השמן.
לעילוי נשמת פרידה אייזנברג עליה השלום
ולזכר גאולה מלמן ז"ל
תנצב"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה