כמעט
בכל פרשה בספר שמות מובא קטע על השבת בסמיכות רבה לנושא המרכזי שהיא עוסקת
בו, והוא: "בניית המשכן".
ידוע
לכולנו הצד ההלכתי לפיו דרשו חז"ל על ה"אזהרה המקדימה" שניתנה
בפרשת 'ויקהל'. שם מצווה הקב"ה על הקמת ה"משכן" רק לאחר שהוא מקדים
לצו זה את האזהרה על "מנוחת השבת". מכאן נובעים כל תלי התלים של הלכות
איסור והיתר [ל"ט מלאכות שהיו נהוגות במשכן - האסורות בשבת].
אולם
נראה שמעניין לא פחות הצד הרעיוני-מחשבתי:
בפרשת
'פקודי', עם סיום עבודות המשכן, אומרת התורה [שמות לט, 32-45]: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה
ה' את משה כן עשו. וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, כאשר ציוה ה' כן עשו,
ויברך אותם משה".
מעניינת
ההקבלה לפסוקים בסיום מלאכת בריאת העולם [בראשית ב 1-3]:
"וירא
א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויברך א-לוהים
את יום השביעי".
ההקבלה
[לפי הזוהר] אינה מושלמת, כי במעשה הבריאה משתמש הכתוב בביטוי "ויכולו",
כלומר יום השבת הוא גם סיום [כלות] וגם תכלית - אין מעשה הבריאה שלם בלי יום השבת,
ואילו במעשה המשכן הקמת-המשכן אינה סיום אלא בסיס להתחלה חדשה המיוסדת על איסור מעשה
הבריאה - של יצירה מלאכותית המשתמשת בחומרים טבעיים ומעצבת אותם מחדש.
בפרשת
"תרומה" קשר הכתוב בין הבריאה לבין המשכן בפסוקים: "אך את
שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם".
גם
בתחילת מעשה המשכן, בפרשת "משפטים", מצווה משה לעלות אל ההר ולהמתין שם ששה
ימים. רק ביום השביעי הוא נקרא אל תוך הענן ושם ניתנת לו תבנית המשכן וההוראות
המפורטות להקמתו: "ויעל משה אל ההר, וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו
הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, ויבוא משה בתוך הענן וידבר ה'
אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה..." כלומר, כאן כל תכליתם
של ששת הימים היא הכנה-המתנה ליום השבת, ובלעדי השבת אין להם כל משמעות, כפי
שהמשכן אין לו משמעות בלי כניסת השכינה לשכון בו.
השביתה
ממלאכה ביום השבת אינה מבטאת עצלות או נרפות אלא התרכזות פנימית והתקדשות, ושני
האספקטים של השבת הם: "יום מנוחה וקדושה"!
איסור
המלאכה ביום השבת הוא רק חלק אחד מתעודת היום, ומהותו מושלמת רק כאשר נאמרים או
נלמדים דברים שבקדושה.
השבוע
למדתי מידידי ר' שלמה בן-הראש על ההבדל בין שבתות לחגים. כולנו יודעים את ההבדל
המעשי, כאשר בשבת אסור לעשות מלאכה ואילו בחג התיר לנו הכתוב מלאכה הקשורה ב'הכנת
אוכל-נפש'. אך איננו עוסקים בדפים אלה בהלכה אלא בהבנה של הרעיון שבבסיסה. נתחיל
במשותף - שניהם "מועדי קודש", אלא שעל השבת הכתוב אומר: "קודש היא
לכם" ואילו על המועדים הוא אומר "אלה מועדי קודש אשר תקראו אותם"
"וקידשתם אותם". לאמור השבת יום קודש הוא מעצם מהותו "על כן ברך ה'
את יום השבת ויקדשהו" ואילו את המועד וזמנו אתם קובעים ["קידוש
החודש", פסח בזמן האביב וכו'].
לכן
המועד הוא יום שמחה ["זמן שמחתנו"] ואילו השבת היא יום עונג ["וקראת
לשבת עונג"]. מכאן גם ההבדל בדיני אבלות – בשבת אין סופדים אך האבלות נמשכת,
ואילו המועד מבטל ומפסיק את האבלות.
ונזכה
כולנו במהרה בימינו ל"יום שכולו שבת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה