משפטים

כהרגלי מזה שנים, במוצאי-שבת לאחר ההבדלה, אני חש צורך לעסוק בדבר תורה או בדבר מצווה – כפי שחונכתי  בבית אבא.  בשנים האחרונות, הדבר מתחיל בכך   שאני כותב דבר תורה לפרשת השבוע הבא-עלינו-לטובה.

בשבת זו קראנו בתורה בפרשת "יתרו" אשר בה כתובים "עשרת הדברות", ובשבת הבאה נקרא בעזהי"ת בתורה את פרשת "משפטים". לכאורה יש כאן ירידה - כי עשרת הדיברות מסתיימות באקורד רם ונישא של מוסריות – "לא תחמוד", שהוא אמת מוסר כמעט אל-אנושית, ומכאן אנו עוברים לעסוק בסעיפי משפט, בדיני "עבד עברי", אשר כולם פרגמטיים וזו נראית לכאורה ירידה.

נראה לי שדווקא בכך מצוי מסר: התורה מבקשת להדריך אותנו כי כאשר נבוא לעסוק בענייני יום יום, בשכירת פועלים ["עבד עברי"], נזכור כי המוסר וההגינות צריכים להדריכנו. כמה זה הפוך מהתפיסה החומרית-יורידית של "הכל שפיט" -המתעלמת ממוסר היהדות.

כשאני חוזר וקורא את השורות הראשונות שכתבתי, אני נזכר במעשיה חסידית מבדחת. ברשותכם אביא אותה כאן:

בעיירה נידחת חיו בשכנות עשיר ועני. יום שישי אחד יצא העני לשוק לקנות מצרכי שבת [כי בשישי אחה"צ הם נמכרים במחיר זול יותר]. פגש שם זקן אחד ששאלו היכן בית התמחוי בעיירה. ידע העני כי אין בעיירה זו בית תמחוי [פונדק לעניים] והזמין אותו להתארח בביתו שלו. במוצאי שבת אותו עני [כמובן, היה זה אליהו הנביא] ברך אותו, כי כל אשר יעשה לאחר הבדלה יצליח! מה עושה יהודי במוצ"ש? החל לקפל את טליתו [נהוג לא לקפל את הטלית בשבת] ובאה הברכה! קיפל טלית אחת ושניה ושלישית ועשירית והלאה... וביום ראשון מכרן והתעשר.  

ראתה אשת השכן העשיר את הרווחה שבאה לבית העני, שאלה את שכנתה וזו סיפרה לה את המעשה. פנתה אשת העשיר לבעלה והמריצה אותו לצאת לשוק ביום שישי אחר הצהריים ולהזמין את העני-האורח לביתו. עשה כן העשיר  ובמוצ"ש נתן לו האורח אותה ברכה. אמרה לו אשתו: אתה, אל תטרח עם הטלית, לך לספור את דינרי הזהב אשר בכספת. הלך העשיר לעשות כן, אולם בדרך נמלך שלא ייאלץ להפסיק בשל צרכים. סר קודם לבית הכסא, והרי הוא ניצב שם עד היום...