יום שני, 14 במרץ 2016

משפטים - ואלה המשפטים

ואלה המשפטים

הפרשה הקודמת "יתרו" מסיימת ב"עשרת הדברות", והנה המצווה הראשונה הבאה בפרשה שלאחריהן היא "דיני עבד עברי". לפתע אנו יורדים מהשיא המוסרי של "לא תחמוד" [איסור על רצון שבלב] אל דקדוקי תעסוקה [כאשר היום היינו בכלל מבטלים את העבדות]. רבים כבר התלבטו, מדוע? בין האפשרויות השונות שהועלו:
  1. 1. הדיבר הראשון היה: "אנוכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים..."  התורה באה להדגיש את ההבדל העצום בין "עבד עברי" [שבכלל רק מכונה "עבד" והוא שכיר לתקופה קצובה, אין לו "בעל" אלא רק "מעסיק" ויש לו זכויות משל עצמו, והוא הבעלים של גופו] ל"עבד" אצל המצרים.
  2. 2. התורה מראה לנו את הדרך לחברה צודקת, ליחס בין אדם לרעהו. לכאורהמה יותר שפל מגנב, אשר אין לו מאומה ונמכר בגנבתו? והנה גם על אדם כזה מזהירה התורה לא לפגוע בכבודו ! יש לתת לו אפשרות לשחרור מוקדם, ולשמור על מתן תנאים סוציאליים.
  3. 3. לפי הרב גורן אמר [אין לפני המקור אך זה המסר]: כי העיקר בדיני עבד עברי היא לא העבדות אלא השחרור. הציווי 'ובשביעית יצא לחופשי  חינם'.
 ואפילו "הענק תעניק". נראה כי הצו הזה הוא המשך ישיר לדיבר 'כי עבד היית בארץ מצרים' וזו דרכה של תורה, להעמיד אותנו על הנדרש מאתנו. לא דורשים מאתנו להיות 'נזירים מתבודדים', להפך, יש לכפר על עצם ההינזרות.

הדיבר על "כיבוד אב ואם" מוצא את המשכו בפרשה בצד הנגטיבי:
"ומכה אביו ואמו מות יומת... ומקלל אביו ואמו מות יומת"! עומדים חז"ל על ההבדל העצום: "המכה - מיתתו בחנק, והמקלל - יש לו מוות חמור יותרבסקילה"!
מדוע ? יש פתגם באידיש: "מכה עוברת - דיבה מתמדת"! הכאב של מכה -עובר, אולם הקללה המבזה ברבים נזכרת לעד ! כאן מצאנו ש"הדיבור חמור מן המעשה"!

זו ההזדמנות לעמוד על נושאי "הברכה" ו"הקללה".
התורה אסרה לקלל [ויקרא י'ט 14]: "לא תקלל חרש" לאמור אפילו אדם שאינו שומע אסור לקללו. והחמור באיסורי הקללה [ויקרא כ'ד 17]: איסור לקלל את הבורא [איסור שגם אומות העולם מוזהרות עליו].
(לצערי אני שומע ברחוב 'אינעל-דינק' = תקולל דתך, חיקוי לנערי הרחוב הערבים, ומן הראוי להתריע על כך. וראיתי כמה מן 'החרדים' היורקים בעברם ליד כנסיה. נורא ! )


מהי קללה? יש צורה של זלזול וחירוף בזולת [כמו לומר לו "חמור", או "לך לעזאזל"! זו התנהגות רעה ומבישה - אולם זו לא הקללה שאסרה התורה. קללה בתורה היא ההפך מ"ברכה". הברכה היא איחולי טוב לאדם אחרוקללה היא אמירה שאתה מאחל רע לאדם אחר [שיחלה או שינזק].
ספר "החינוך" [מצוה רל'א] מסתמך על הרמב"ם ואומר: "והרמב"ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו: כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס.... ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המידות וכל דברי רבנו נקבל.. "
כלומר, האיסור בא מסיבה חינוכית-מוסרית, לא לפתוח פתח לאדם לזלזל ולכעוס על אחר.
אם כי בעל "ספר החינוך" עצמו מביא את מאמר חז"ל: "ברית כרותה לשפתיים" [סוטה י'ב, מועד קטן י'ח, סנהדרין ק'ב] – כלומר, יש כח בדברי פי אדם להשפיע בדיבורו על הנעשה בעולם..."
וביטויי חירוף אסורים על כל אדם ובמיוחד כלפי ההורים! על מלך ! ועל הא-ל ~
היה לנו הכבוד והעונג לארח את שארת-בשרי הרבנית שרה דרוק תחי', המלומדת ומתמצאת במכמני התורה, והיא אמרה לי שהרעיון בעיקרו אינו חדש והוא מצוי בכתבי רבנו יוסף אלבו זצ"ל מחבר ספר "העיקרים".                             ברוך שכיוונתי !


באותה הזדמנות היא הוסיפה התורה, לאחר שלימדה אותנו את עיקרי האמונה והמוסר ב"עשר הדברות", מיד מלמדת אותנו שאין הכוונה רק להציב בפנינו עקרונות נעלים אלא עלינו לשמרם בחיי יומיום בדיני עבד עברי, באבדה ומציאה וכו'. ומי שזכה לקיים בפועל נפתחת בפניו הדרך אל "תרומה" – להקים משכן ולקבל שכינה בקרבו. צניעותה וענוותנותה הביאו אותה לומר את הדברים בשמו של הרב זילברמן מצפת זצ"ל. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה