אלול
למדתי שהרצאה או שיחה יש לפתוח במעשיה
מעניינת או במהתלה, כדי למשוך את הלב.
השבוע קיבלנו דוגמא כזו בדיוק. הרב
פרופסור שלום רוזנברג פתח את שיחתו במעשה נאה:
יהודי אחד שב לביתו לאחר תפילה ושיעור. שאלה
אותו אשתו, מה היה בבית המדרש היום? ענה הוא לה: הרב דרש. שאלה היא, על מה דרש?
ענה הוא, על החטאים. הוסיפה היא לשאול, ומה אמר? ענה הוא, הוא אמר שהוא
"נגד".
הוסיף הפרופסור, ואני שלום רוזנברג –
אני "בעד".
אם יהודי מרגיש שעשה חטא, זו כבר התחלת
ה"תשובה".
הוסיף הפרופסור ואמר, מזה שנים אני
תוהה, אחת המנגינות היפות והעליזות בימי הדין היא מנגינת "אשמנו בגדנו.."
וגם אצל עדות המזרח "בקשת הסליחה" היא מנגינה עליזה ומקובלת. והתשובה
ברורה. כאשר יהודי אומר "אשמנו" הוא כבר בדרך הנכונה [הבעיה היא אצל אדם
שאינו חש רגשי אשמה].
המשך הדיון היה מעניין אך כבר ללא הומור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה