יום שני, 14 במרץ 2016

פקודי - אלה פקודי

שבת שלום                                                                     [ב' אדר ב' קהילת "רננים"]

נאמר לנו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ואכן רבה השמחה אצלי. ביום השישי החולף [כד אדר א'] נולדה לי נינה חדשה, עם זאת נאמר לי עדיין לא להפיץ, האם הטריה ביקשה לספר רק כאשר תשוב הביתה. כאשר הגעתי בשבת בבוקר לתפילה נגשו אלי כשבעה אנשים לאחל לי מזל-טוב. לשאלתי [את דוד צוקר] מהיכן אתה יודע? נעניתי, פגשתי את הנכד שלך בבית היולדות. ככה היא "קהילה" כשאנשים חשים וששים להשתתף בשמחת חבר ועל כך אני שמח מאד. אחד המברכים, הגבאי יעקב באומן, אמר לי לכבוד החגיגה הזו אנא דרוש בשבת הקרובה, והנה אני לפניכם.

אלה פקודי אמר הקב"ה לישראל בשעה עשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה' - אלה אלוהיך ישראל. עכשיו שעשיתם המשכן ב'אלה' אני מתרצה לכם - אלה פקודי המשכן [שמות רבה נא ו]. בני ישראל היו זקוקים למשהו מוחשי, לכן נזקקו לעגל, וכך  היה צורך ב'אלה פקודי המשכן'.
מטרת המשכן היתה לשמש לבני ישראל, ולקרב אחים זה לזה – אוהל-מועד אליו התוועדו כל שבטי ישראל שחנו מסביבו על דגליהם והיה הבריח התיכון שחיבר את כולם זה לזה. וכך היתה הברכה [ברכות יב]: "מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות" ויברך אותם משה. לכן קדמה פרשת "ויקהל" לאחד את כל הקהל. כך היתה גם התרומה – כללית.

אמר הקב"ה לישראל "וכן תעשו" – לדורות. להתרכז בארץ סביב המקדש, וראשית מפולת ישראל היתה פילוג הממלכה - ישראל ויהודה. אומר מדרש תנחומא הקדום "אין ישראל נגאלין עד שיהיו אגודה אחת" [תנחומא ניצבים א]. ונאמר [ויקרא כו] "ונתתי שלום בארץ", כאשר יהיה שלום ביניכם לפי המובן המקראי, אז "וישבתם לבטח בארצכם", כאשר נהיה "גוי אחד בארץ".
והכתוב מסיים: "לעיני כל בני ישראל בכל מסעיהם". פעמיים "כל" !

התחלת האחדות היא בקהילה. כמו שהתחלתי, וכולנו יחד נזכה בלב אחד לראות בגאולת ישראל. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה