לפי תורת הקבלה
[בספר "מאגיה ומיסטיקה ביהדות" מאת רוני שיר]: "שמו של אדם הוא
מעין 'קוד גנטי' רוחני אותו מעביר האל לילד, בעוד ההורים משמשים רק 'תחנת ממסר'. בשם
שקובע האל לכל אדם טמונים תפקידיו בעולם הזה, משמעות חייו ותיקונו.
ההורים קובעים את
השם רק לכאורה, הם בעצם קיבלו אותו בצו פנימי מאת השכינה. המקרים בהם השם אינו
מתאים לנושאו נובעים מכך שההורים לא נשמעו לצו הפנימי, דחו אותו ובחרו בשם אחר. מקרה
כזה עלול לסבך את נושא השם המעוות, להוביל אותו למסלול חיים לא נכון. לעתים מגיע
נושא שם כזה למסקנה כי עליו לשנות את אורח חייו, שינוי יזום של השם יהיה צעד ראשון
נבון במקרים אלה. אך באופן כללי שינוי שם אינו רצוי. במקרים קריטיים אפשר להוסיף
שם, אך לא לשנותו. וכך נהוג ביהדות המסורתית – הוספת שם ללא שינוי.
החלפת השם נוגעת
כמובן לא רק לאדם עצמו אלא גם לסביבתו, בעיקר להוריו.
בכתבי האר"י
נכתב: "שמו של אדם הוא צינור החיים המחבר את הנשמה עם הגוף".
לכן נמנעים לשנות שם ואף לחולה מסוכן אין משנים אלא מוסיפים שם, כי "שינוי
השם קורע גזר דין" ומוסיפים שם נוסף לפני הקודם [למשל יעקב הווה לחיים-יעקב].
הרבה שמות בישראל
קרויים על שם אבות המשפחה או גדולי ישראל ומהווים קשר ורצף בין הדורות.
במקומות מסוימים, למשל בבית חב"ד בצפת, נעזרים במחשב
למציאת שם לעולים חדשים או בעלי תשובה - מזינים את השם הקודם ואת תאריך הלידה,
והמחשב מציע שמות מתוך פרשת השבוע או ההפטרה או שם בעל צליל דומה ומשמעות זהה [אולי
הם מוכנים לקבל כי לשם הבא דרך המחשב יש סיכוי רב יותר שהגיע מכח השפעה קוסמית].
בכל מקרה, אינני מקובל ואין לי נטיה לשנות תפיסות חיי לפי תורה זו. אך טוב
להעמיד הורים צעירים על אחריותם בבואם לקבוע שם [עם רעייתי במשרד הבריאות עבד
ד"ר מאי. בברית הוא רצה לקרוא לבנו בשם 'רמי'. חשתי אליו ואמרתי לו: לבטח
בביה"ס יקצרו את שמו ל"רם" ואז המורה יכריז בכיתה
"רם-מאי". חשוב שנית על השם].
כבר בתורה, בחומש
בראשית, אנו מוצאים שינוי שם כדי להחליף את מסלול חייהם וגורלם של אנשים. כמו
אברם-אברהם, שרי-שרה, יעקב-ישראל, בן אוני-בנימין. מקרה בולט אחר הוא של הושע-יהושע.
יש גם שמות סמליים
כמו שאר-ישוב בן ישעיהו [שינויים אלה באו ביזמת הא-ל].
חומש שמות פותח
ברשימה: "ואלה שמות בני יעקב הבאים מצרימה". בעצם זו חזרה, כמעט
מילולית, על הרשימה המובאת בספר בראשית
בסוף פרשת 'ויגש'. פרשני המקרא כבר עמדו על כפילות זו, שאינה שכיחה במקרא. גדול
הפרשנים – רש"י אומר: "מתוך שחביבין עליו חזר ומנאן". נחמד, אבל לא
בדיוק הסבר סביר. מקריאת הפסוקים עצמם נראה שהתורה רצתה להדגיש את הגידול החורג של
משפחות בני ישראל במצרים. למצרים ירדו 70 נפש, כולל הזקנים ומרים שנולדה בדרך. כעבור
210 שנים יצאו ממצרים 600.000 נפש - הגברים.
רק אם נתפוס את משמעות הגידול הזה נוכל להבין פסוקים רבים בפרשה: "ובני ישראל
פרו וישרצו וירבו במאד מאד" ואת חששו של מלך מצרים "הן בני ישראל רב
ועצום הוא ממנו... ותמלא הארץ אותם".
מביא 'בעל הטורים'
את אמרת חז"ל: "בזכות ג' דברים נגאלו אבותינו ממצרים – שלא שינו שמותם, לא
שינו לבושם ולא שינו שפתם".
השמירה על שם היא
שמירה על זהות. זהות עצמית וזהות לאומית. בדורנו אנו עדים לתהליך הפוך – חיפוש שם
המתקבל גם כעברי וגם לועזי: שרון, אורלי וכדומה [וגם שמות "יוניסקס" המתאימים
לזכר ולנקבה]. שמירה על שם עברי מסוגלת בהחלט לרומם את זקיפות הקומה הלאומית, ובא
לציון גואל.
מי שהשם אשר נתנו לו הוריו אינו נראה לו – מוצע לו להידבק בכינוי. כלומר, להותיר את
השם לשימוש במסמכים רשמיים ובעלייה לתורה ולאמץ לשימוש יומיומי כינוי חדש [כך
מקובל בהרבה קהילות יהודיות בחו"ל וכנראה כך היה גם בתקופת התלמוד – ולא
מצאנו רבנים שהתקוממו נגד נוהג זה].
מעניין לציין כי
כאשר ירדו שבטי ישראל
למצרים, מפרטת התורה שם כל אחד - כי השם הוא המהות [אם אנסה לומר: בחדר זה מצוי אדם
שגובהו 1.72, שערו שחור ועיניו ירוקות וכולי, הסבירות שכל מאזין ימצא אדם המתאים
לתיאור הנ"ל ולא בהכרח כולם את אותו אדם. לעומת זאת אם אומר את שמו, כולם
ידעו למי אני מתכוון].
הרבי מליובוויטש כתב
[אגרות חב"ד]: "אדם הוא בעל הבית על שמו ואם החליט לשנותו הרשות בידו.
וכיצד יעשה? יעלה לתורה בשמו החדש וידאג שאנשים יברכוהו בשם זה לפחות שלוש
פעמים"!
[מקורות שולחן ערוך אורח חיים קכט יד-יח, שערי הלכה קה-קו].
מזכיר לי בדיחה
נפוצה: שמעון פרס, לאחר שהפסיד פעם שלישית בבחירות, פנה לאדמו"ר חסידי וביקש
עצה. אמר לו הרבי: כדאי שתוסיף לעצמך שם ואני מציע את השם אלעזר, והא-ל יהיה
בעזרך. שאל מר פרס לנוהל. הדריך אותו הרבי – סור בשבת לבית הכנסת הקרוב אליך ואמור
לגבאי שיקרא לך לעלות לתורה בשני שמותיך. עשה כן ובשבת סר לשטיבל החסידי הסמוך והגבאי
קרא לו לעלות לתורה בהברה האשכנזית-היידית : "יעמוד ר' שמעון-לוזר"!
נחזור לדיון הרציני:
נראה שהמושג
"'שמות" מנסה להבהיר לנו את החשיבות שיש לייחס לשם, כי שם הניתן לאדם
מאפשר להציג אותו ולהכיר את מהותו המיוחדת. כבר עמדו על כך חז"ל כאשר ייחסו
משמעות שונה לשם כפי שניתן לאדם בעת היוולדו, לבין המשמעות שהוא נתן לשם בחייו.
למשל: ראובן -
אשר משמעות השם בעת הוולדו היתה תרועת
נצחון של אמו לאה,
ואילו המדרש [שמות רבה] מייחס את משמעות השם ברשימת בני יעקב במצרים אל הגאולה
"ראובן -שנאמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים.
שמעון - וישמע א*והים את נאקתם וכו'
אומרת הגמרא [ברכות
ז] "מנא לן דשמא גרים? – אמר רבי אליעזר דאמר קרא 'לכו חזו מפעלי ה' אשר שם
שמות בארץ' [תהלים מו]. אל תקרי שמות אלא שמות". אומר רבי אליעזר על ראובן:
"ראו מה בין בני לבין חמי" [ראובן איבד את הבכורה ליוסף ובכל זאת ניסה
להצילו, עשיו איבד את הבכורה ליעקב ובזעמו ייחל למות אביו ורצה להרוג את אחיו].
כאן המובן של השם
היא המשמעות שהאדם נותן לו בחייו.
ועוד דוגמא שזכיתי
לשמוע מפי הרב דני סגל: בת פרעה נתנה לילד אשר 'משתה' מהמים לא את
השם – משוי לומר משיתי אותו, אלא דווקא את השם משה, לומר זה הנער
יציל ו"ימשה" אחרים.
אין מי שהיטיב לבטא זאת מן המשוררת הדגולה זלדה:
"לכל איש יש שם
שם שנתן לו א-לוהים
ונתנו לו אביו ואמו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עוורונו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו – מותו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה