יום ראשון, 20 במרץ 2016

ויקרא - קורבן וקירבה

כשאנו מתפללים: "ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו..." איננו יכולים להמנע מהמחשת הדמיון, דם ניגר ובהמות שחוטות. האמנם לזאת אנו מתפללים ומייחלים?
פתחנו את הספר לראות מה כותב הרמב"ם [מורה נבוכים ג' לב]:
"והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי-חיים בהיכלות ההם... לא גזרה חכמתו... להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה, שיקרא לעבודת השם ויאמר: השם ציווה אתכם שלא תתפללו אליו... אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם... ושיהיה הקרבן לו: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..."
מדברי הרמב"ם נראה שהמשקע שנותר בעם מן התרבות הקלוקלת של אותם דורות הוא שהיה הגורם להרגל להקריב קורבנות כחלק מעבודת ה'. כך עולה בנו, החיים בימינו אלה, הרהור. הרי כיום אין לנו כבר צורך בקרבנות.
אלא, אם נעיין בדברי הרמב"ם בהמשך נראה שהמניע היה להפעיל את הדמיון של האדם ['כח המדמה']. אבל לו היינו מסתפקים בעבודת ה' במחשבה והמחשתה בדמיון בלבד, הייתה זיקתו של האדם לא-לוהיו אנמית וחסרת עצמה, מה שעלול אף לגרום לה לפוג. האדם זקוק להמחשה ולהפעלת רגשות ומעשים כדי להניע עצמו לעבודת הבורא.
האדם המקריב בהמה מרכושו – חש שהוא נותן דבר בעל ערך, משהו שיש בו חיים.
תפילותינו כיום, חז"ל התקינום כנגד הקרבנות שהיינו מקריבים. כמאמר הנביא "ונשלמה פרים – שפתינו".

אחד מעיקרי ההקרבה היא "הסמיכה". המקריב סומך ידיו על הקרבן ומסמל בזאת את ידיעתו ותודתו שהתורה אפשרה לו "פדיון נפש" ="נפש תחת נפש", והבמה מצילה אותו ממוות.

הקרבן מוקרב רק בבית המקדש ודם הקרבן ניתן אל יסוד המזבח בקירבה גדולה להיכל ה'. המקריב מתקרב בנפשו אל הבורא, ומכאן גם קרבת המושגים – קרבן-קירבה-הקרבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה