בס"ד יז' אדר ב
יסוד הכל – קבלת עול
פרשת
שמיני פותחת בתיאור הדברים שנעשו ביום השמיני לימי המילואים. שבעת ימים, משה רבינו
מקים ומפרק את המשכן בכל יום, וביום השמיני החלה העבודה הקבועה במשכן.
בפרשה
מתואר יום קדוש זה בו ירדה אש מן השמיים ואכלה את הקרבנות שהעלו אהרון ובניו –
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו
ויפלו על פניהם". זה היה אחד הרגעים הגדולים והנשגבים של אותו יום השמיני.
באותה
הפרשה המתארת מעמד כה נעלה של קדושה בעם ישראל מתחילה התורה לפרט את הבהמות
הטהורות והטמאות ועד לאיסור אכילת שקצים ורמשים. הימשכות אחר תאוות האכילה מתייחסת
למדרגה רוחנית נמוכה ביותר. על מנת לעמוד מול תאוותיו נדרש האדם לקבלת עול. היות
ורצונו הוא באכליה אסורה ועליו לכפות את עצמו בניגוד לרצונו כביכול.
לכן
נשאלת השאלה מה הקשר בין מצב רוחני ירוד זה לבין המדרגה של גילוי שכינה כה גבוה
שבתחילת הפרשה? אלא שכאן באה התורה לרמז וללמדנו שאל לו לאדם לסמוך על מעמדו
הרוחני הנעלה בשלב מסויים, על הבנתו והשגתו בקדושה, אלא עליו תמיד לזכור כי יסוד
הכל הוא קבלת עול. גם כאשר ישנה אהבת ה' בלבו וצמאון לדבוק בו, אסור שהאדם יבסס את
עבודתו אך ורק על הבנה ורגש, אלא הבסיס לכול הוא קבלת עול מלכות שמיים.
מעובד מתוך "שולחן שבת", ליקוטי שיחות של הרבי
מליובאוויטש.
מוקדש לע"נ עדי חיה בת שרה ע"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה