קורבנות

חומש "ויקרא", אשר בקריאתו אנו מצויים, הוא ספר המורה ומדריך את סדר העבודה. לאחר ספר היצירה [חומש בראשית] והתהוות העם [חומש שמות], כאן מופיע הקב"ה מאוהל מועד, קורא למשה ומודיע באמצעותו את הלכות המקדש. הוא פונה אל היחיד – אל ה"אדם כי יקריב" – איך עליו להלך ולנהוג בביתו ובבית מקדשו, ונכנס לפירוט מדוקדק על  הקרבנות אשר על ביצועם ממונים עובדי ההיכל. לכן מכונה חומש זה גם

"תורת כהנים".

קשה לאדם המודרני להשלים עם נושא הקרבנות.

הח"כ לשעבר יוסי שריד, הנודע בלשונו המושחזת, טען בכנסת נגד ה"דתיים": "אתם רוצים לקחת מהמוסלמים את כיפת הסלע כדי להקים במקום בית מטבחיים".

לנו, כאנשים החיים בעידן המודרני, אכן קשה להסתגל לקבל את המזבח עליו נטבחות בהמות כאתר קדושה ומקור להתרוממות. מצאנו כי כבר חז"ל היו ערים לכך וכתבו:

רבי יהודה בר סימון אומר [מדרש תנחומא "כי תשא" פרשה י']: "שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו – בשעה שאמר לו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אמר: רבש"ע הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור אלא – עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם... כשאמר לו: את קרבני לחמי לאשי... אמר משה: רבש"ע אם אני מכנס כל החיות וכל הבהמות שבעולם.. אמר לו: משה, לא כמו שאת סבור אלא את הכבש האחד תעשה בבוקר, ולא שניים בבת אחת... וכשאמר 'תתנו איש כופר נפשו' תמה ואמר: מי יוכל לתת פדיון נפשו?

הדברים שנתקשה בהם משה: בניית המשכן, כופר מחצית השקל וקרבנות.

על כך חזר שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש [מלכים א 5]: "האמנם ישב א-לוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך.." והקב"ה מרגיע אותו - אני יורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה. המקדש הוא סמל, האינסופי מכנס שכינתו בתוך הסופי. 

מצאתי כי גדול הוגי מחשבת ישראל – הרמב"ם אמר בספרו 'מורה נבוכים' כי הסיבה בשלה צוו ישראל על הקרבנות הנה כדי לחנך אותם לצאת מהתרבות האלילית המקיפה אותם. לדבריו [הנשמעים מדהימים] אין לקרבנות ערך מהותי עצמי, אלא רק מלחמה בתרבות האלילית של אותם זמנים. מכיוון שאז דת זוהתה עם פולחן והקרבה, אם לא היו בני ישראל יכולים להקריב היו ח"ו הולכים אחרי הבעל.

הרמב"ן אמר על דברים אלה של הרמב"ם: "דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל" [רמב"ן ויקרא א' 9] לפי דעת הרמב"ן הטעם הוא "על דרך האמת" [כלומר טעם מיסטי מחכמת הקבלה]. האדם המקריב בהמה יודע כי הוא עצמו היה חייב מיתה, רק בחסדי ה' הוא יכול לתת תמורה.

הרב סולובייצ'יק ניתח את ההבדל בין הרמב"ם לרמב"ן ["דעת ההלכה" HALAKHA MIND  עמוד 131]. הרמב"ם מנסה להבין את הסיבה, ואילו הרמב"ן מדבר על המשמעות. גם הרמב"ם עצמו בספרו "היד החזקה" [מעילה ח' ח'] אומר "המשפטים הם מצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה. כגון: איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. חוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע... וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הם".

הקרבנות אינם אלא סמל וביטוי לעבודת ה'! נזכור כי אנו רגילים לראות במילה "קרבן" – "נתינה" או "ויתור", אולם משמעותה הראשונית הנה "התקרבות". כאן בפרשת הקרבנות היא באה בשני המובנים גם יחד.

כבר עמדו חז"ל על הפסוק "אדם כי יקריב מכם". לפי כללי התחביר היה מן הראוי לכתוב "אדם מכם כי יקריב". אמרו חז"ל שכאן התורה אומרת לנו כי אדם הבא עם קרבן, כאילו מתקרב ומקריב את עצמו. הקרבן הוא לרצון רק כאשר האדם מוכן להקריב את חייו לפי רצון ה'. מי שמוכן להקריב את עצמו ואת היקר לו ל-ה', הוא המתקרב אליו.

בהפטרה של פרשת "זכור" אומר הנביא שמואל במפורש "ויאמר שמואל: החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח-טוב, להקשיב –מחלב אילים" [שמואל א טו 2].

אומר הנביא: "ונשלמה פרים שפתינו" [הושע יד' 3]. לפי פירוש הרד"ק עיקר ההקרבה היא התפילה והוידוי הנעשים תוך "סמיכה" - סמיכת ידיים על הקרבן, והפר הוא רק האמצעי להגיע לוידוי ולתפילה.

ולעתיד לבוא "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

בעל ספר החינוך כותב "כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכח הפעולה, כי הרע מעשיו ושיבקש מחילה מאל עליון על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם, מיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה..."

שמעתי היום שיחה של רב שאיני יודע את שמו, אך הרעיון שהביא מעניין ונראה ראוי לציטוט. "קרבנות מן החי מובאים רק מן הזמין והמצוי בבית והוא חלק מרכוש המקריב ויש רק חמשה: שור, כבש [שה], עז, תור, בן-יונה.

הוא דיבר רק על הבהמות ואמר כי הקרבן מסמל התגברות על הבהמי שבאדם.

כאשר לכל מין יש אפיונים משלו, הן לחיוב והן לשלילה:

הכבש - כשמו 'כבוש', כנוע וצייתן ונוח לטיפול. אך הצד הגרוע הוא חוסר עצמאותו, הוא הולך עם העדר, ואם המשכוכית [הכבש המוביל] מועד אל התהום - כל העדר נופל אחריו. גם אצל בני האדם יש כאלה עם תכונה זהה, הולכים אחר המנהיג ללא מחשבה עצמית [הזכיר את פינוי חבל קטיף]

והקרבן מסמל התגברות על תכונה זו.

השור - עז וחזק והולך ישר, אולם אין לו מעצורים. חורש בתלמים בקו ישר ועמוק אך אינו גמיש לחפש דרך חדשה או עיקוף ונרתע מטיפוס. המקריב אותו מבטא כוונתו לשנות אצל עצמו תכונה בהמית זו.

העז – כשמה מלאת עוז, עצמאית וגמישה, ומטפסת אל על – אך עקשנית. כאשר היא נוטעת רגליה בקרקע - אין להזיז אותה. האדם המקריב יסיר תכונה זו מאופיו.

"תמיד"

עבודת הקרבנות החלה ונסתיימה בכל יום ב"קרבן התמיד". קרבן זה מבטא את סדר החיים התמידי והבסיסי של כל יהודי: ה"תמיד" אינו  קרבן יקר וחובת הקרבתו לא הוטלה על כל יהודי בנפרד, אלא כל אחד שילם תשלום שנתי נמוך עבורו ["מחצית השקל" בו נתחבט משה]. את הקרבן הקריבו רק פעמיים ביום (בוקר ולפנות ערב) ובכל זאת נקרא "תמיד" כאילו הוקרב כל היום! זאת משום שהשפעתו היתה מורגשת וניכרת בעבודת היום כולו.

מכאן אנו לומדים:

ראשית, לא דורשים מהאדם קרבן יקר, אך את מה שכבר נותנים יש לתת בשמחה ולבב שלם.

שנית, גם חיינו מורכבים בעיקר מהתעסקות בצרכים שונים, וקשה להרגיש קדושה בפעולות היומיומיות. לכן, בתחילת כל יום, בטרם יפנה האדם לעיסוק כל שהוא, הוא זקוק ל"קרבן תמיד": לכן אמרו רבותינו כי "כיום התפילות באות במקום ה"תמיד".

זו האמירה שאומר כל יהודי כל יום מיד שניעור משנתו:

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

התמסרות זו לקב"ה בראשית היום היא "קרבן התמיד" שלנו, היא "מקרבת" אותנו לה' במשך כל היום ונותנת לנו כח וברכה בכל מעשינו!

חלק מהדברים נכתב בהשראת "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש, אשר  ניכרים בהם עקבות כתבי הרמח"ל.

לכן אומר כל יהודי בקומו משתו בבוקר "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה, אמונתך" והדגש הוא על המילה האחרונה. קשה לנו להבין את כל נושא הקרבנות, ולזאת אנו מקבלים אותן כחלק מן האמונה, אף אם איננו מצליחים להבין טעמן !

נקרא יחד מה התורה אומרת על קרבן שלמים [ויקרא יז' 3-5]:

"   ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  ד וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַָה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ.  ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַָה'-אוֹתָם..."

מה כתוב כאן. התורה מאפשרת לבני ישראל לאכול בשר, אך מטילה מגבלות שבעצם מצמצמות את התצרוכת. אסור לשחוט בכפרים ובשדות, רק בירושלים במקדש, וחלק מן הבשר [הדם, החלב וחלק מהאברים הפנימיים המקובלים היום כלא בריאים] נשרף.

שנהיה "תמיד" שמחים... יום טוב!

ויקרא - קרבנות 2

ומן העבר אל העתיד:

נביא את דברי מרן הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום", המצטט את הפסוק של אחרון הנביאים בסיום נבואתו על העתיד [מלאכי פרק ג' פסוק 4]:

"  ד וְעָרְבָה לַ-ה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת."

מנחה ולא זבחים, התורה רואה את הבעייתיות שבקרבנות מן החי, ולכך שהתעלות העולם כרוכה במעבר לצורת קיום [ופולחן] צמחונית... אומרים  הקרבנות, שבשביל השאיפה הא-לוהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצוא, אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלוהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות [שמונה קבצים ג,ג']... הלחימה בעולם הגשמי מעצימה את השאיפה הא-לוהית, אך בסופו של דבר מדובר במלחמה..."  "הקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכוחות הטובים על המפריעים מכוחות שמחוץ  לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כוחות הבהמיים שבעולם החיצוני..." [עין איה ברכות ב' עג]...

"...התשובה הנכונה שהיא מחלשת את רצונו של האדם, ופוגמת בזה את אישיותו... [אורות התשובה ח' א'] 

הרב אברהם סתיו פרסם במוסף "שבת" של 'מקור-ראשון' כתבה על הנושא ובה הוא מסכם: "קרבן המנחה לוקח אותנו למקום שונה לחלוטין... חז"ל ברגישותם עמדו על ההבדל, ביטוי לשוני המעיד על המהות, על השוני העמוק בין החטאת למנחה [מנחות קד ע"ב], ההבדל בין "נפש כי תקריב" לעומת "אדם כי יקריב". אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה - מי דרכו להביא  מנחה? - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני... אמר רבי יצחק – מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמישה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני. אמר לו: עשה לי מן חמישה מיני טיגון כדי שאהנה ממך...

הגמרא עומדת על הסטה דרסטית של מרכז הכובד בהקרבה: מן האוביקט המוקרב אל מעשה האדם המקריב... המוקד נמצא בתהליך ההקרבה, נפש העני עוברת תהליך של קרבה כאשר הוא מעלה את חמשת מיני הטיגון לפני המלך...