המקום המקודש ביותר
לישראל הוא המקדש ובתוכו היכל קודש הקודשים, אך מוקד הקדושה הוא "ארון הברית".
הקדושה היא כה גדולה עד שלהכנס ולהתייצב מולו היה רשאי רק הכהן-הגדול וגם הוא רק פעם
אחת בשנה – ביום הכיפורים, לאחר הרבה טקסי טבילות טהרה ותפילות, כאשר הוא מוזהר שאם
ח"ו יעשה טעות הוא עלול למות במקום וכבר מזומן לו מחליף לעת הצורך.
על חשיבותו של ארון
הקודש מעידים גם שפע השמות והכינויים –"ארון השם" [יהושע ו' 6 ואילך],
"ארון הא-לוהים" [שמואל א ג3, ה'2 ועוד], או בצירוף שני השמות – ארון ה'-א-לוהיכם"
[יהושע ד'5], "ארון ה' אדון כל הארץ" [יהושע ג13] ובפי הפלשתים: "ארון
א-לוהי ישראל [שמואל א ה'7 ואילך], ועל שם לוחות העדות שנשמרו בו "ארון העדות"
[שמות ל'א18 ועוד] ובשם הנפוץ ביותר "ארון הברית" [יהושע ג'6 ואילך], אם
על שם לוחות הברית אשר בו או על היותו עדות
לברית בין אדון כל הארץ לעם הבחירה, והרבה בשם "הארון".
הארון נעשה על ידי משה
בהוראת האל, ובמקרא הוא מוזכר כמקום בו נועד הא-ל עם משה למסור לו תורתו ומצוותיו
"ונועדתי לך שם" [שמות כה 22]. כאן הוא גם נגלה לעמו [שמות כה 26] וגם להראות
עוזו לעמים [שמואל א ו'19 שמואל ב ו'6]. תיאור מעשה הארון [שמות כה 10-22] אומר כי
בעצם היה עשוי משתי יחידות השונות במהותן ובמעמדן, החלק השני כלל את הכפורת ואת הכרובים.
הארון הוכנס ע"י
משה ואהרן למשכן [אוהל-מועד] ונישא ע"י הכהנים לבית קהת בנדודים במדבר, אם כי
מוזכר גם שהוא נישא דרך שלושת ימים לפני העם לתור להם חניה [במדבר י'33] ויצא לפני
העם בחציית הירדן בעת כניסתם לארץ היעודה, ושכן באהל מועד בכל תחנותיו בארץ ישראל היא
ארץ כנען. לפי ספר יהושע [יח1; יט51] הארון שכן בשילה ושם חילקו יהושע ואלעזר את הנחלות
לשבטים. הארון נדד בתוך הארץ משכם לבית-אל ומשם לגלגל וחזרה לשילה. במלחמה הגדולה עם
פלישתים הוצא הארון לשם עידוד העם בקרב, ונלקח בשבי ביד הפלישתים.
הארון נלקח בידי הפלישתים
בקרב אבן-העזר לבירתם אשדוד [שמואל א ה'1 ואילך], אך כאשר הם הוכו במגפות שונות ומשונות
החליטו להעבירו לגת ולעקרון. אך בכל אתר הם סבלו נוראות עד שכעבור שבעה חודשים הניחו
אותו בעגלה חדשה עם שתי פרות צעירות ועם מנחות זהב וכסף ושילחו אותם במסילה העולה לעיר
הישראלית הקרובה בית-שמש, שם הפרות החליטו לעצור וחנו בשדה יהושע בית השמשי. ונשי המקום
העלו את הפרות לעולה והוסיפו זבחים משלהם.
אך נראה שלא נהגו כבוד
מספיק בארון וגם הם החלו לסבול, לכן החליטו להעבירו לקריית-יערים [אבו-ע'וש של ימינו].
שם ישב הארון 20 שנה ולישראל בסביבתו הוטב בעבורו. לאחר תקופה קצרה של מלכות שאול החליט
דוד המלך להעלות את הארון לירושלים [שמואל ב ו1 ואילך], סמוך לכניסה לעיר במקום הקרוי
"גורן נכון" שמטו הבקר ועוזא בן אבינדב שלח ידו לתמוך בארון, ובמקום ספג
עונש ומת. דוד המלך שחרה לו מאד, החליט לעצור במקום את תהלוכת השמחה להגעת הארון לירושלים
והחנה אותו בבית הסמוך בית-עובד-אדום-הגתי, ואף קרא למקום "פרץ-עוזא" לזכר
ההרוג. לפי מסורת מקומית המקובלת כיום זה המקום בראש הגבעה המערבית המכונה "קבר
דוד", בו שכן הארון עד העברתו לעיר דוד [שמואל ב ה15-ו15]. שלמה המלך בנו של דוד
העלה את הארון לבית המקדש בהר המוריה.
לפי התזה של מורי וידידי פרופ' יהודה אליצור זצ"ל
[בספר "ישראל והמקרא" עמ' 230-234] המלך יאשיהו – שחשש ממתקפה נוספת של האימפריה האשורית על יהודה
– העביר את אוצרות בית דוד, כולל פינוי הקברים וארון הברית, אל נקבות תת-קרקעיות ב"גן-עוזא"
[מכמנים שלפי מסורת המובאת בתלמוד הכינם כבר שלמה המלך]. זוהי תזה שרק לפיה ניתן להבין את דברי המלך יאשיהו [המובאים בדברי-הימים ב לה3]
:
ג וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם
המבונים (הַמְּבִינִים) לְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַ-ה', תְּנוּ אֶת-אֲרוֹן-הַקֹּדֶשׁ
בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל--אֵין-לָכֶם מַשָּׂא,
בַּכָּתֵף; עַתָּה, עִבְדוּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. ד והכונו (וְהָכִינוּ) לְבֵית-אֲבוֹתֵיכֶם, כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶם--בִּכְתָב,
דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנוֹ. ה וְעִמְדוּ בַקֹּדֶשׁ לִפְלוּגֹּת בֵּית הָאָבוֹת,
לַאֲחֵיכֶם בְּנֵי הָעָם--וַחֲלֻקַּת בֵּית-אָב לַלְוִיִּם. ו וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח; וְהִתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ
לַאֲחֵיכֶם לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר-ה' בְּיַד-מֹשֶׁה.
יאשיהו פונה ללוויים
הממונים על חפצי הקודש להביא את הארון אל בית המקדש כדי לחדש את מסורת קרבן הפסח, והוא
מבטיח להם: "אין לכם עוד משא בכתף" כלומר, מעתה ישכון הארון לבטח במקומו
במקום מקודש ולא תיאלצו עוד לטלטל ולשאת אותו על כתפיכם...
מאחרי המעשה הזה עמדה
יזמה מדינית נועזת של יאשיהו לאיחוד עם ישראל. בימי מלוך ירבעם בן שלמה התפלג העם לשתי
ממלכות. כאשר סביב ירושלים והמקדש נותרה ממלכת בית דוד שכללה את שבטי יהודה, שמעון
ובנימין. ואילו רוב העם בהנהגתו של ירבעם ["עשרת השבטים"] יצרו מדינה נפרדת שבירתה
שומרון. ירבעם שחשש מאד מהנוהג של "העליה לרגל" - הגעה של העם שלוש פעמים בשנה לחגיגה בירושלים – הקים במות פולחן ב'בית
אל ובדן. וכך התפלג העם לשתי ממלכות "יהודה" ו"ישראל". יאשיהו,
כדי למשוך את ישראל להסכים לאיחוד, גנז את ארון הברית במטמוניות עמוק מתחת לקרקע [לפי
המסורת מקום אותו כבר הכין שלמה המלך לצורך זה].
ירמיהו הנביא תמך בהתלהבות
בתכנית יאשיהו, פנה אל ממלכת ישראל – עשרת השבטים [ירמיהו לא1 והלאה]:
{א} כֹּה אָמַר ה' מָצָא
חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: {ב} מֵרָחוֹק
ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: {ג} עוֹד
אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל
מְשַׂחֲקִים: {ד} עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ:
{ה} כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל
ה' א-ֱלֹהֵינוּ: (פ) {ו} כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ
הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל:
{ז} הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם
עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: {ח} בִּבְכִי
יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא
יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: (ס)
{ט} שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה
יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: {י} כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב
וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: {יא} וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ
אֶל טוּב יְהוָה עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר
וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: {יב} אָז תִּשְׂמַח
בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן
וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: {יג} וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן
וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה': (ס) {יד} כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע
נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ
כִּי אֵינֶנּוּ: (ס) {טו} כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: {טז} וְיֵשׁ תִּקְוָה
לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: (ס) {יז} שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי
אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה
כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהָי: {יח} כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי
סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי:
{יט} הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ
זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה:
(ס) {כ} הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה
דֶּרֶךְ (הלכתי) הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה:
{כא} עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ
נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר: (ס) {כב} כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד
יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם
יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ: {כג} וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו
יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר: {כד} כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל
נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי: {כה} עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה
לִּי: (ס) {כו} הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל
וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: {כז} וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי
עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם
לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְהוָה: {כח} בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת
אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה: {כט} כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת
כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו: (ס) {ל} הִנֵּה יָמִים בָּאִים
נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:
{לא} לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם
נְאֻם ה': {לב} כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים
הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי
לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: {לג} וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת
רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם
וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
(ס) {לד} כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר
לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: {לה} אִם יָמֻשׁוּ
הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת
גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים: (ס) {לו} כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה
וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל
כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה': (ס) {לז} הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִבְנְתָה
הָעִיר לַ-ה' מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה: {לח} וְיָצָא עוֹד (קוה) קָו
הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה: {לט} וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים
וְהַדֶּשֶׁן וְכָל (השרמות) הַשְּׁדֵמוֹת עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים
מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַ-ה' לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם: (פ)
________________________________________
יאשיהו קורא לאיחוד
ישראל ויהודה, תוך שהם יודעים כי ארון-הקודש אינו במקומו.
את מריבת הדורות בין
בני רחל ובני לאה על הבכורה וההנהגה, מטשטש ירמיהו הקורא "הבן יקיר לי ---- אפרים",
"אפרים – בכורי אתה".
לא נאריך, רק נצטרף
לחזון יאשיה וירמיה, כי איחוד כל עם ישראל היה מביא ל "לא ינתשו עוד מעל אדמתם..."
ובא לציון גואל - בין אם יהיה זה משיח בן-יוסף או משיח בן-דוד, וארון ברית ה' יצוף
ממעמקים וישכון בטח ונהרו אליו גויים רבים !
לקריאה נוספת והעמקה
נמליץ בכל לב על ספרו הנהדר של הרב ד"ר בני לאו "ירמיהו- גורלו של חוזה".
כולם מסכימים לדעה כי
ב"בית שני" [בית המקדש שנבנה מחדש בתקופת עזרא ונחמיה] כבר לא נמצא בקודש
הקדשים ארון הברית המקורי, ומקום המטמון לא היה ידוע,
דבר שגרם להמון דעות
ואגדות. נביא את הבולטות שבהן [עבודה גדולה בנושא עשה בנו וממשיך דרכו של פרופ' יהודה
אליצור ז"ל – פרופסור יואל אליצור בספרו "מקום בפרשה" הוצאת "ידיעות
אחרונות" 2014 ע' 157-164].
לאגדות אלה משמעות רבה, כי בכל הנוגע לתולדות ירושלים רב הטשטוש בין אגדה למציאות.
נתחיל באלה המובאות
בדברי חז"ל, אך גם כאן זה לא פשוט. יש שלוש דעות שונות:
במשניות מסכת שקלים
[פרק ו'] שנינו:
"...מעשה בכהן
אחד שהיה מתעסק, וראה הרצפה שהיא משנה מחברותיה.
בא ואמר לחברו.
לא הספיק לגמר את הדבר
עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד ששם הארון נגנז."
מדובר על "דיר
העצים" [ בצפון מזרח עזרת-נשים בהר הבית]. אך גרסה זו לא היתה מקובלת על כולם.
בתוספתא שקלים סוף פרק ב' נאמר:
"רבי אליעזר אומר:
ארון גלה לבבל. ר' יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז". גרסה זו מובאת גם בבבלי
ובירושלמי במסכת שקלים. לדעה זו של 'ארון במקומו נגנז' מצטרף גם ר' שמעון בר יוחאי,
אבל בתוספתא אחרת מובא בשמו שהוא בדעת ר' אליעזר שארון גלה לבבל. התלמוד הבבלי אינו אומר 'משנגנז הארון' אלא 'משניטל
הארון' ואומר זאת במפורש:
משנגנז לא קתני אלא
משניטל, תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל". סיוע לדברי האומרים ארון גלה לבבל ניתן
למצוא בדברי ישעיהו [מלכים ב כ' 17; ישעיה לט 6] "ולא נותר דבר", ובתיאור
גלות יהויכין [דברי הימים ב לו 10] "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצאר ויביאהו
בבלה עם כלי חמדת בית ה'". ואילו הטוענים ארון במקומו נגנז מביאים את הקטע במלכים א [ה'6-9] " ו וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים
אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֶל-מְקוֹמוֹ, אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת--אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
אֶל-תַּחַת, כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים... וַיִּהְיוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט אֵין בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים
אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב--אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."
הם מפרשים 'עד היום
הזה' - עד עריכת הספר אחרי חורבן הבית. אבל פרופסור יואל אליצור מביא את דברי התלמוד
הבבלי [מסכת יומא] "כל היכא דכתיב עד היום הזה – לעולם הוא". ברייתא אחרת
במסכת יומא [נב ע"א] ובמקומות נוספים בבבלי אומרת "יאשיהו גנזו" אך
אינה אומרת היכן, ומוסיפה "מה ראה שגנזו? ראה שכתוב 'ויולך ה' אותך ואת מלכך אשר
תקים עליך', עמד וגנזו".
מורי פרופ' יהודה אליצור
הרצה חודשים אחדים לפני פטירתו בקונגרס היהודי העולמי הי"ב והתמקד בנבואה המובאת
בראשית ספר ירמיהו [פרק ג 16-18]:
וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ
וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם-ה' לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית-ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב; וְלֹא יִזְכְּרוּ-בוֹ וְלֹא
יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. יז בָּעֵת
הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל-הַגּוֹיִם לְשֵׁם
ה' לִירוּשָׁלִָם; וְלֹא-יֵלְכוּ עוֹד—אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע. {ס} יח
בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית-יְהוּדָה עַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְיָבֹאוּ יַחְדָּו
מֵאֶרֶץ צָפוֹן, עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם..."
הפסוקים קשים להבנה
כי הם מובאים דווקא כקטע מנבואת נחמה. ההרצאה מאד מרתקת וחורגת מהנושא המצומצם שאנו
עוסקים בו, ואני ממליץ בכל לב לעיין בה [היא מצויה גם בגוגל http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/jer3eli-1.htm
אם אביא את האגדות הרבות
והשונות אגיע לספר ולא לקובץ, לכן אסתפק באחת,
מודרנית יחסית. הנוסע רבי בנימין מטודלה שביקר בירושלים שתחת שלטון הצלבנים [בערך
1173]
מספר: "ובהר ציון
קברי בית דוד וקברי המלכים אשר קמו אחריו. ואין המקום ידוע אלא מהיום ט"ו שנה
[1158] נפל כותל מן הבמה [כנסיית הגיאה-סיון אשר בנו הצלבנים, שחרבה ברעידת אדמה תוך
כדי בנייתה] אשר בהר ציון ואמר הפטריארקא [הבישוף הנוצרי] לממונה שלו: קח את האבנים
מחומות הקדמונים[תופעה מוכרת בארץ 'בניה משנית', שימוש באבנים מסותתות ממבנים קדומים]
ובנה ממנו הבמה [הכנסייה] והוא עשה כן. ושכר פועלים בשכר ידוע וכן היו עשרים אנשים
והיו מוציאים את האבנים מיסוד חומת ציון... והקימו אבן ומצאו שם פי מערה. אמר אחד לחברו:
ניכנס ונראה אם יש שם ממון, והלכו במבוא המערה עד שהגיעו אצל ארמון אחד גדול בנוי על
עמודי שיש מצופה בכסף וזהב ולפניו שולחן זהב ושרביט ועטרת והוא קבר דוד המלך. לשמאלו
קבר שלמה המלך כמו כן, וכן קברי כל המלכים
הקבורים שם ממלכי יהודה. ושם ארגזות סגורות
שאין אדם יודע מה שבהם. ורצו אלו שני האנשים ליכנס לארמון והנה רוח סערה יוצא
מפי המערה והכה אותם ונפלו לארץ כמתים ושכבו עד הערב. והנה אוח אחד בא וצועק בקול רם
והוא כקול אדם: 'קומו,
צאו מן המקום הזה.."
תלמיד הרמב"ן שביקר
בארץ [1272] כותב: ...בהר שם מצודת ציון ושם קברי המלכים, ושם בניין ישן קוראים אותו
היכל-דוד, מכוון נגד בית המקדש, מדליקין שם נרות לקדושת המקום, אומרים שהוא בניין דוד,
הוא המקום אשר היה שם ארון האלוהים כשהביאו דוד לביתו, עד שנבנה הבית, וקרוב משם הוא
מגדל דוד".
מוסכם כיום על החוקרים
כי המבנה הוא הרודיאני, מונומנטלי. והוא כנראה 'גן עוזא' בו נקברו אחרוני מלכי בית
דוד.
האתר נחפר חלקית בימי
השלטון העות'מני ע"י מהנדס העיר האיטלקי פיארוטי, אשר חשף בו חלל תת-קרקעי גדול
שממנו יוצאות מחילות אשר הכניסה להן התמוטטה ברעידת אדמה. ארכיאולוג ירושלים של ימינו
חפר בחדר המכונה "קבר דוד" ומצא תחתיו חללים קדומים. כדי לא להכנס לעימות
בין-דתי נמנע ממנו להמשיך בחפירות.
ובכן זו אפשרות !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה