תצוה

תצוה

נושא מרכזי בפרשת השבוע 'תצווה' עוסק ב-בגדי הכהונה. וכבר ממבט ראשון קשה להבין מדוע ולמה.

היהדות, כפי שהיא מוכרת לנו, מתמקדת באיכות הפנימית של החיים ובמהותם, כמעט ללא התייחסות למעטה החיצוני, והנה כאן לפתע מופיעים לפנינו מושגים חדשים - "בגדי קודש... לכבוד ולתפארת" [שמות כ'ח12].

כאשר איננו מוצאים הסבר משלנו אנו פונים לפרשנים הגדולים ענקי הרוח הקדמונים, ונראה כי אכן מרביתם עסקו בסוגיה זו:

הרמב"ן, שבדרך כלל פירושו נוטה למיסטיקה וקבלה, הנה דוקא כאן הוא  מעדיף לפרש את המילים כפשוטן ואומר: "הכבוד והתפארת", שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים.. כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם" -  אות ליוקרה ולהערכה שהעם רוחש לכהנים, הבגדים מהווים מעין מדים המעידים על תפקידם ומעמדם הציבורי של הכהנים - כשם שהכתר על ראשו של המלך מסמל את תפקידו ומעמדו הציבורי. וכן "הציץ" מעיד על תפקידו ורום מעלתו של הכהן הגדול.

בעל ספר 'החינוך' מרחיק לכת: הוא אומר כי ההוראה להכין בגדי קודש לכהנים מטרתה להשפיע על התודעה באופן אוטו-סוגסטיבי, הבגד המפואר מזכיר לכהן כל הזמן את מעמדו הרם ותפקידו.

כל הפרשנים מסכימים שהפירוט המדוקדק בפרשתנו על הכנת הבגדים טעון משמעויות מיסטיות וסמליות, ואינו רק הוראות טכניות.

נסיונות הפרשנים לבאר לפי המדרש ולא לפי הפשט, יתכן כי הם נובעים  מכך שהתורה מקדישה מקום רב ללבוש משום שהיא מכוונת להשפעה הפסיכולוגית ולפונקציה החברתית הנודעת לה.

כבר מימי בראשית כאשר אדם וחוה אכלו מעץ הדעת - אמרה התורה: "וידעו כי עירומים הם ויתבוששו" [מכאן הכינוי "לבוש" - למנוע בושה]. "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" [בראשית ג'7]. עד שבא הקב"ה, ש"אופנה" זו לא נראתה לו מתאימה והוא תפר להם בחייטות עלית "כותנות עור".

למרות שהנושא אשר אנו באים לדון בו אינו פרשת בראשית, נראה כי יש כאן מקום לנסות להבין את כלל מהות נושא הלבוש במקרא:

אדם וחוה לא בושו בהיותם ערומים בגן-העדן עד אשר אכלו מעץ-הדעת-"טוב ורע". כלומר, פרי שיש בו גם טוב וגם רע. רק אז היה נראה להם כי עליהם להתבייש בכך שעירומים הם. תפקיד הלבוש בפרשת בראשית היה קודם כל לכסות את הערווה, כסמל לכך שעל האדם לרסן את היצרים החייתיים המצויים בו! לפי אחד ממדרשי חז"ל היה עץ הדעת היה עץ תאנה, והם ברוב אווילותם עשו להם חגורות מאותו עץ – מעין "מזכרת עוון". לפי אחת הדרכים בהן ניתן להבין את הכתוב: הא-ל ששינה את דמותם החיצונית [רקם עליהם עור. לא עור שנפשט מבעל חי שנצוד, אלא  עור אדם המשמש לבני האדם מעטה חיצוני עד היום]. בגן העדן היה האדם עדיין יצור רוחני, אמנם גם עם צדדים פיזיים המאפשרים לו לאכול ולעבוד, אך עדיין ללא מעטה עור חיצוני. כלומר, עדיין בלי הקונפליקט שבין גוף-נשמה [פירוש זה לא ראיתי במקורות אך הוא משתמע לי מעיון ב'זוהר תנינא' של הרמח"ל, אם אמנם הבנתי אותו נכון] .

תפקיד הבגדים בפרשתנו – אינו רק לכיסוי העירום אלא גם לקידום הצדדים החיוביים של האדם "לכבוד ולתפארת"!

נחזור לבגדי הכהונה, אנסה להתרכז רק באחד מהם השובה את דמיוני ה"אפוד". בפרשתנו מוקדשים לתיאור תהליך ייצורו [עם החושן המהווה חלק ממנו] לא פחות משלושים פסוקים [פרק כ'ח פסוקים 6-35], ועדיין כאשר החלו לפני מספר שנים לייצר דגם שלו  ב"מכון המקדש" התקשו בכך מאד. המקרא מבהיר היטב את תפקידיו של האפוד ומציין כי על שתי האבנים המהוות חלק ממנו היו חרותים שמות שבטי ישראל באופן שאפשר לאהרן הכהן לשאת אותם "לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון". כאן מלמדת אותנו התורה פרק בנושא מנהיגות. אהרן הכהן הגדול המורם מעם חייב להעמיס על כתפיו את זכרון בני ישראל ולהביא אותם עמו אל הקודש [דבר  זה שמעתי מידידי ומורי הרב פרופסור פנחס פלאי זצ"ל].

אוסיף את אשר שמעתי מפי הרב ד"ר בני לאו יבל"א: בין בגדי הכהן הגדול מצוי החושן שעל לבו ועליו שנים-עשר האבנים, עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל כולם, כי הכהן הגדול תמיד על לבו כל עם ישראל, והוא מיצגו ! הכתוב מצווה "לא יזח", המיקום בלב קבוע. נוסף לחושן יש עוד בגד שאף הוא מיוחד לכהן הגדול והוא ה"ציץ" הצמוד למצחו ועליו נכתב "קודש לה'". הכהן מאחד בין השניים, הבורא והנברא.

אשר לחשיבות הבגדים לא מצאתי מקור המציע פתרון סביר, אלא אם אסחף בעקבות הקבלה ואטען כי הבגדים אינם רק כיסוי לגוף, אלא יחוס של כבוד והבלטת החשיבות אשר היהדות מייחסת גם לגוף, אך רק כאשר הוא יודע את מקומו ונוהג בצניעות.

יתכן שכל זה אינו אלא חלק ממסכת חינוכית הנהוגה לפי שיטת 'החינוך' – 'אחר הפעולות נמשכות הלבבות'. כאשר אדם עוטה בגדי שבת – נפשו וגופו נוטים לחגיגיות. הכהנים עוטי השרד חשים את מחויבותם לתפקיד הרם המוטל עליהם, הן מצד עצמם והן מצד העם הצופה בעוטי המדים ומצפה מהם לפעול בהתאם.

יש לי תזה, שאולי תישמע במבט שטחי כהשערה בלבד או לא מקובלת. אני חש בהבדל בין גישת התורה לבין האמור ב'משלי' -

אם בתורה אין כלל גישה ללבוש נשים - פרט לכיסוי העירום בבראשית - הרי היא מביעה הערכה רבה ליכולת היצירה העצמית והעשייה של הנשים עד כדי האדרה למלאכת המשכן: "כל אשה חכמת-לב בידיה טוו" [שמות ל'ה 2]. ההגדרה חכמת-לב מראה על הרבה יותר מכשרון טכני ומצביעה על רגש ורגישות.

לעומת זאת בספר "משלי" מביא העורך שלמה המלך את תיאור תכונות 'אשת החיל', האשה האידיאלית בשיר מזמור, שלפי הבנתי הוא מצ'ואיסטי מאד. הוא עוסק בתפקוד האשה ביצירת הבגדים "ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך" [משלי ל'א]. כלומר בעלת מלאכה טובה וחרוצה. כאשר הוא עוסק בלבושה של האשה הוא מביא פסוק הקשה להבנה "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". לפי השגתי - הכוונה אינה ללבוש  נשי חינני אלא דוקא ללבוש מלא חוסן-עוז וריחוק, ההמשך נוגע לבטחון העצמי אף אל מול היום האחרון [לדעתי אינו נוגע דוקא למוות אלא ליום המחר. כי אשה אשר יש לה עוז והדר אינה חייבת לדאוג למחר].

מאידך אומר הפרק על לבושה גם "שש וארגמן לבושה" - דבר הנוגד את גישת ה'עדה-החרדית' של ימינו האוסרת על האשה ללבוש ביגוד אדום.

בסיום הפרק אומר המזמור: "שקר החן והבל היופי". זו בכלל גישה המזלזלת בהופעה החיצונית של האשה ונשמעת יותר כנחמה לאשה צדקנית שאין בה חן.

מורי ורבי, אלופי ומיודעי כבוד הר"ר אברהם קוסמן יצ"ו, הואיל לעבור על הנכתב ולשמחתי לא פסל את אשר העליתי מהרהורי מכל וכל, אלא העיר כי לדעתו -

עצם לבוש האדם בכלל הוא "לכבוד ולתפארת". כעובדה רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדותי". הלבוש הוא אחד הדברים המבדיל בין האדם לבעלי החיים, כאשר לבע"ח יש לבוש טבעי להגן עליהם מהחום והקור !

הלבוש יעודו הראשון לכסות על ה"בושת" [ל-בוש] והיתר להגנה ולנוי, להראות כי האדם אינו פועל ומופעל רק לפי אינסטינקטים, אלא יש בכוחו הנפשי לרסן את יצריו. הבגד אינו רק מכסה אלא גם מעדן מכבד ומקשט את נושאו. בכך הוא מסמל את מהותו והתעלותו.