ספר שמות מהווה המשך של ספר בראשית - לא
רק מהבחינה הכרונולוגית, אלא בעיקר מבחינת הייעוד! אם חומש בראשית הוא "ספר יצירה"
– הן על בריאת העולם והן על התהוות עם ישראל. הרי חומש שמות הוא "ספר הגאולה".
התורה אינה ספר הסטוריה, ואם היא מספרת
לנו את קורות דברי הימים - זה מפני שהיא
רוצה ללמד אותנו איך היה התהליך – תהליך התגבשות העם ותורתו – במגמה ללמד אותנו איך
להתנהג גם כיום בחיים המודרניים.
מספר דברים הובלטו כדי לרמוז לנו את הקשר
בין הספרים, למשל: מוטיב התיבה.
מיד לאחר יצירת העולם מובא סיפור
"תיבת נח" השטה על פני המים. לעומתה, מקביל בספר "שמות" –
סיפור "תיבת הגומא" בה שט משה הנער על פני היאור.
רעיון זה מובע בצורה נהדרת על ידי
הרמב"ן בהקדמה לספר שמות:
"השלים הכתוב ספר בראשית שהוא 'ספר
היצירה' - בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות כולם [כפי שאמרנו, התהוות
העולם והתהוות עם ישראל] שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים
לרמוז, להודיע כל העתיד לבוא להם [גר יהיה זרעך] ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בעניין המעשה הבא מן
הרמזים ההם [הקב"ה בהתגלותו למשה החל באזכור מעשי האבות] ונתייחד ספר 'ואלה
שמות' בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש [בברית בין הבתרים, בראשית טו 13] ובגאולה
ממנו, לכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף-על-פי שכבר כתב זה (בראשית
מו 5-27 ) בעבור כי ירידתם שם הוא
ראשית הגלות, כי מאז הוחל (שיטת הרמב"ן לראות בגלות חלק מתפקיד עם ישראל
להפיץ הכרת הבורא בעולם).
נראה דוגמא נוספת [בראשית ב' 16-17]:
טז וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:
מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב
וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת
תָּמוּת.
[בראשית ג' 1]
וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה
ה' א-ֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱ-לֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ
מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה,
אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר
בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ
בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ,
אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱ=לֹהִים,
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם,
כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי
טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ
לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ
עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי
שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ
לעומת סיפור הנחש בספר שמות [שמות ד'
1-3]
וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא
יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יה', מזה
(מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ
אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה,
מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶרה', אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז
בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה
בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'
א-ֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם א-ֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵא-לֹהֵי
יַעֲקֹב.
הנחש הוא הרע הטמון גם בתוך האדם. להפוך
כל דבר לרע, זאת יכולים כולם – גם חרטומי מצרים. התגובה של משה לנוס מפניו היתה
טבעית [בפרט לאחר האמרה השמימית "ואיבה אשית בין זרעו ובין זרעך"] והאמונה
השלמה מתבטאת בהתנהגותו של משה שלא רק שחזר, אלא בתוקף צו הבורא לא נרתע ואחז את
הנחש בזנבו [לא בראשו, לנטרל את אפשרות ההכשה] ומנפלאות הבורא הפך סמל הרוע למטה
[זה אשר תעשה בו את האותות]. אם הרמז לא מובן, התורה טורחת ומזכירה את אבות האומה
בשמותם
כדי שנבין שבורא עולם הוא אשר בחר בנו
ועשה אותנו לעם-שליח להפצת תורתו בעולם, בשלב ראשון כפזורה בגלויות השונות, ובראשית
צמיחת גאולתנו בשיקום עם ה' על אדמתו. ובמהרה בימינו תמלא הארץ את ידיעת ה' – כמים
לים מכסים.
[נכתב בהשראת
הרצאתו של הרב דב ברקוביץ' בבית מורשת בגין יז בסבת תשע"ב]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה