שלח לנו ידידי ד"ר רחמים
מלמד כהן
מה בין תם לטיפש?
בהגדה של פסח אנו קוראים:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד
תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.
והנה בתלמוד ירושלמי פסחים י דף לז טור
ד, כתוב:
"תני ר' חייה: כנגד ארבעה בנים
דיברה תורה: בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול".
לפנינו
שלוש שאלות:
א. מה בין תם לטיפש?
ב. מדוע אומצה גרסת ה'תם'?
ג. מה הסיבה לנוסח הירושלמי שנקט לשון
'טיפש' ולא 'תם'?
ננסה להבין משמעות הכינויים 'תם'
ו'טיפש'.
תם -
לראשונה במקרא מוזכרת המילה 'תם' בהקשר
ליעקב בפרשת תולדות :
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ
יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
תם – שורש ת'מ'מ' והוראתו שלם. ''הִתְהַלֵּךְ
לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים'', אומר ה' לאברם.
ואונקלוס תרגם ''והוי שלים'. הכוונה
לשלמות באמונה, שיהא תוכו כברו, שיקבל המצוות מבלי להרהר ולחקור. לפיכך נצטוו בני
ישראל ''תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ'' (דברים יח, יג). ועיין שם רש''י
ורמב''ן.
לכאורה, כינוי חיובי, אף על איוב נאמר: ''אִישׁ
הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא
אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע'' (איוב פרק א). מעניין שהמפרשים מציינים שהיה תם וישר בין
הבריות ולא בינו ובין קונו. בעצם כבר על הפסוק ''ויעקב איש תם'' מרמז רש''י מעין
חולשה ב'תמימות', רצונו לומר אמנם יש בו ביעקב מידות מוסריות ואמונה טהורה, אבל
הוא נאיבי. וכך מפרש רש''י: ''תם - אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו
חריף לרמות קרוי תם'' (רש"י בראשית כה כז). וכן מפרש אברבנאל ''אמנם יעקב היה
איש תם לא מחודד ביותר ולא בעל ערמימות ולא היה איש שדה אבל יושב אוהלים מתבודד
בחכמה והשלמות הנפשיי''.
יעקב בתכונותיו הוא היפוכו של עשיו.
שהציד מצריך ערמומיות להביא את החיות למלכודת, ואילו יעקב יושב אוהלים, לומד תורה
ואינו מעורב בין הבריות.
תם אינו כסיל, אינו בור חסר ידיעות
ובודאי איננו שוטה. אינו בקיא בהוויות העולם, אינו מבין בתככים, במזימות, בתחכומים
ובהתחכמויות, בתחבולות ובתכסיסים, מתקשה במניפולציות קוגניטיביות וביישום הבנת דבר
מתוך דבר. היום היינו אולי מכנים דמות כזאת בשם 'מרובע' או 'חנון'. מושג זה התגלגל
גם על בעלי חיים, וכל בר בי רב יודע מהו שור תם לעומת שור מועד.
'תם' מורה גם על שלמות פיזית. על אברהם
נדרש שנולד מהול – שלם בגופו. בקורבנות מדגישה התורה את חשיבות שלמות הקרבן שלא יהא
בעל מום אלא תמים, שלם בגופו. השלמת ספר, או מפעל, זוכים בגימור בסיומת ''תם ונשלם
שבח לאל בורא עולם'' וכידוע סימנו תושלב''ע.
אופייני, אפוא, שהבן התם שואל שאלת תם:
'מה זאת' שתי מילים קצרות המעידות מחד על רצון להוסיף דעת ומאידך חושפות בן חששן,
הססן, אולי גם ביישן. התשובה הניתנת לו מעידה על הרצון לחזקו: "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ
ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
לא ברור מדוע דחקו את התם בין רשע
ושאינו יודע לשאול. מן הראוי שיבוא לפחות אחרי החכם, וכך פותר פסיקתא זוטרתא (לקח
טוב) שמות יג :
''זו מדת התם שאינו חכם בדעת לשאול
ואינו רשע לכפור, אלא הוא תם, ואינו יכול להבין ושואל מה זאת''. הסדר הוא אם כן: לחכם
יש תיזה, הרשע אנטיתיזה, לתם - היפותיזה ושאינו יודע לשאול - בליתיזה..
לראשונה אנו שומעים על היקש בין תם
לטיפש במדרש שכל טוב (בובר) שמות יג ''מה זאת. זו מדת תם, דהיינו בן טפש שאינו
מבין מדעתו ולא למד מאחרים ואינו רשע וכופר, אלא בתמותו שואל מה זאת''.
כאן המקום לעבור לכינוי טיפש.
טיפש -
מקור שם זה הוא בפסוק:
''טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי
תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי'' (תהלים קיט, ע).
טפש – לבם נעשו שמן כחלב כי ישעשעו
בתענוגות הזמן'' (מצודת דוד, תהלים קיט, ע) וזה נלמד מתרגום הפסוק: ה''שְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה'' (ישעיהו ו, י) 'טפש לבא'. ''ומזה קראו לכסיל
טפש'' (מצודת ציון).
מעניין שרש''י עצמו מדביק לתם את הכינוי
'טיפש' "מה זאת - זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת".
הטיפש מופיע במקורותינו כהיפוכו של חכם כי
אתא רב דימי, אמר: לא ארוך ולא גוץ, ולא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור, ולא חכם
ולא טפש (בבלי ברכות לא, ב).
משל השועל והדגים מציב את הדיכוטומיה
בין פיקחות וטיפשות בצורה חריפה:
א"ל רבי עקיבא: אמשול לך משל,
למה"ד, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר. ראה שם דגים רצים ומתחבאים, אמר להם: רוצו
ולכו אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ואל תתיראו, אמרו לו: ואתה הוא שאומרים עליך
שהוא פקח שבחיות אין אתה אלא טפש. כל חיינו אינו אלא במים ואתה אומר לנו עלו ליבשה?
ומה במקום חיותינו אנו מתיראין במקום מיתתנו עאכ"ו (מדרש תנחומא פרשת כי תבוא סימן ב).
חכמים אבחנו את הבן התם מבחינה
פסיכולוגית כך:
''מה זאת? זו מדת תם, דהיינו בן טפש
שאינו מבין מדעתו ולא למד מאחרים ואינו רשע וכופר, אלא בתמותו שואל מה זאת'' (שכל
טוב (בובר) שמות פרק יג ).
הטיפש אינו בעל פיגור שכלי או מי שיש לו
הפרעות נפשיות, אלא הנו קשה תפיסה, לקוי בהבנה, יכולת ההערכה שלו נמוכה וכושר
השיפוט שלו לעתים קרובות מוטעה. יש גם טפשים בעלי IQ גבוה, אך אינטליגנציה רגשית וביצועית גרועה. הללו יכולים לנסות
להיות חביבים וחברתיים, אך למעשה הם ללעג וקלס בעיני הסביבה ולמרות חריצותם הם
מנוצלים.
חז''ל מציבים את הטיפש כמי שהמוטיבציה
שלו ללמוד תורה ירודה, ואינו יודע לתכנן לטווח רחוק, מתיאש מהר ואינו מאתגר את
עצמו. הנה דוגמה:
משל לככר שהוא תלוי באויר, טפש אומר: מי
יכול להביאו? ופקח אומר: לא אחר תלה אותו?! מביא סולם או קנה ומוריד אותו, כך כל מי שהוא
טפש, אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פקח מהו עושה, שונה פרק אחד בכל יום ויום,
עד שמסיים את כל התורה כולה (דברים רבה פרשת ניצבים(.
דוגמה נוספת ממדרש על מסכת אבות על
''ארבע מידות ביושבים לפני חכמים":
[דומה] למשפך כיצד. זה תלמיד טיפש שיושב
לפני ת"ח שמע מקרא ומשנה [מדרש] הלכות ואגדות. כשם שהמשפך מטיל מכאן ויוצא
מכאן, כך הוא כל דבר ודבר שמטילין באזניו נכנסים מכאן ויוצאין מכאן. ראשון ראשון
נשמט והולך לו. (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מ).
רעיון זה חוזר בוריאציות שונות, תלולית
של עפר שצריך להסירה. בור עמוק שיש למלאו, קריסטל נקוב למלאתו מים ועוד (מדרש
שמואל, פרשה ה, סימן ג).
משום מה מושווה הטיפש גם לחמור:
על חמור אבי שכם אומר המדרש: ''אלא חמור קל דעת היה, ולבו טפש כחמור''.
ועוד: ''לכך אמרו רבותינו שאם טבלה אשה
ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש את ביתה עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין
לכלב, וכן אם פגעה בחמור שלבו טפש כחמור'' (שכל טוב, בראשית פרק ל).
גם על בלק, יפתח, סנחריב ונבוכדנצאר
אומר המדרש שהיו טפשים ועל אחשורוש:
''אחשורוש שהיה טפש אמר: אין נאה כושתי
המלכה. ולא תאמרו מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אמרו לו: א"כ תבא
ערומה, שכן הוא אומר להביא את ושתי המלכה, ולא היה עליה כלום אלא כתר מלכות..'' (ילקוט
שמעוני אסתר רמז תתרמט).
הבן הטיפש קשור גם לענייני הלכה. אם
נמצא בספר התורה, בתפילין, במזוזות או בגט, ספק אם הטעות בכתיבת האותיות משמעותית,
מביאים ילד שאינו לא טיפש ולא חכם שיקרא. אם קורא ללא שגיאה – הספר כשר. ההגיון שבדבר
הוא, שאם הילד חכם, הוא רץ בקריאה, מבין את העניין, קריאתו תבניתית (גשטאלט),
מרחפת ומושתתת על זיכרון ונסיון, ולכן לא שם לב
לטעויות. לעומתו הילד הטיפש כנראה אינו יודע קרוא או שאינו מבין מה רוצים
הימנו. וכך מביאה הגמרא:
''א''ל: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא
טפש, אי קרי ליה ויהרג – כשר'' (בבלי, מנחות כט, ב).
הרב עובדיה בספרו שו"ת יביע אומר
חלק ז - אורח חיים סימן ב, מביא תשובות רבות שבהן קוראין לקטן לא חכם ולא טיפש.
כגון:
אם נחלקה אות מ' פתוחה ונראית כ' ו', אם
אין פרידתן ניכרת להדיא ...
מדוע אומצה גרסת ה''תם'' ולא גרסת
''טיפש'' בהגדה של פסח?
נראה לי שהכינוי ''טיפש'' הוא בעל
קונוטציה שלילית יותר מ''תם''. עוצמת התכונות הלא חיוביות אצל הטיפש כפי שהיא
משתקפת בדברי הפרשנים ובמדרשים, כנראה גרמה למחברי ההגדה להעדיף ולהשתמש בכינוי
תם. זאת ועוד, המונח ''תם'' מונח בין השיטין ככינוי שיש בו נימה של חיוב, ובעלי
ההגדה לא רצו להטיל דופי בבני ישראל שיש בהם טפשים, אבל רשעים יש ויש. אי אפשי
לומר מה לי הכא מה לי התם, ריכוך הטיפש לתם פותח פתח לשאלה מה זאת, שפירושה
התענינות.
ומדוע נקט הירושלמי לשון טיפש?
יש להניח שאנשי ארץ ישראל אשר היו
שרויים בצרות ותחת גזרות קשות ורעות, נאלצו להשתמש בעורמה ובחכמה כדי לעקוף חוקי המלכות.
כל מי שהיה תם ולא ידע דרכים עקלקלות לשרוד, או אף הזיק בתמימותו לחבריו לא היה
אלא טיפש.
אם תרצה אמור: אין בין תם לטיפש אלא
לשון נקייה בלבד.
תם ונשלם.
תודה למארגני הכנס, ובמיוחד לידידיי
יצחק ומרשה פרנק.
חזקו ואמצו.
פה ירושלים עיה''ק
ניסן ה'תשס''ט
חוה''מ פסח
ד' למטמונים
כנס שוחרי לשון הקודש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה