[דרשה
ברננים אדר תשע"ו]
ביום חמישי בלילה
צלצל אלי
מר יעקב באומן, הגבאי הראשי של קהילת "רננים", ולאחר שיחת נימוסין ביקש
ממני לדרוש השבת. בעודני עדיין קצת מטושטש ורוחש כבוד ליעקב – הסכמתי [מעולם לא
סירבתי לו] אך כאשר התחלתי לעיין ראיתי כי
פרשת "שמיני" היא אחת הפרשיות הקשות והסבוכות בתורה. דברים שאינם מובנים
לנו ושאיננו מסוגלים להבינם. מתחילה במוות הנורא של שני בני אהרן 'בקרבתם אל ה', וההסבר
הניתן "בקרובי אקדש" המובן עוד פחות. המשפט היחיד שהצלחתי להכיל הוא
"וידום אהרן", כי אין ניחומים לאב שכול, ולכך נאמר "לך דומיה תהילה".
גם המשך הפרשה על מאכלות אסורות, כשר וטרף – אינו עניין לוגי. ומעל כל אלה, היום, "פרשת
פרה" וכל נושא טומאה וטהרה אינו מובן, ועוד פחות מובן "מי אפר
הפרה" המטהרים. או כניסוחו של ידידנו המלומד פרופ' ישראל נחשון – השאלות יותר
גדולות מהתשובות [כולנו שמחים לשובו אלינו השבת לאחר הדרמה של שבת שעברה].
ניסיתי להתרכז באחד
הנושאים, אך כאשר הגעתי לעמוד החמישי ויתרתי. אין הדעת סובלת דרשה ארוכה בשבת
בבוקר לפני הקידוש.
לכך אנו יכולים רק
להביא משהו מתורת הקבלה, מתורתו של גדול העולמות הרמח"ל, שבצל ארון הקודש שלו
אנו חוסים כעת.
כל אדם נתון וחי בששה
ממדים – לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, למטה ולמעלה. אך הממד החשוב ביותר הוא השביעי
– התוכן. לכן ניתנה לנו השבת: ששת ימי מעשה, ויום השביעי – ההגות. התוכן.
אך יש גם ממד
שמיני, שאינו יכול להיות נתפס בשכל האנושי – הממד העל טבעי. לכן גם התינוק נימול
ביום השמיני. אנחנו יכולים להסתגל לרעיון של הכח העליון המופשט – הקב"ה, אך
להצליח להבין איך הוא ניתן להצטמצם ולהשכין שכינתו המשכן, זה רק לאחר שבעת ימי
חנוכת המזבח – ביום השמיני.
כדי שלא נצא מכאן רק בתובנה שאנו מוגבלים ואיננו מסוגלים לקלוט, ננסה
להבין את הפסוק האחרון בו מסתיימת הפרשה, לפני שהיא עוברת להמשך - הפרשה הבאה
"תזריע-מצורע" העוסקת בנושאי נגעים, לשון הרע ועונשו [ויקרא יב 47]:
"לְהַבְדִּיל בֵּין
הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא
תֵאָכֵל. {פ}". מפסוק זה אנו יכולים להבין כי כשם שעלינו להישמר מלהכניס
לפינו מאכלות אסורות, כך עלינו להישמר מלהוציא מפינו דיבור אסור.
כדי לסיים בטוב, אביא קטע מן ההפטרה [שאמנם נדחית השבוע, אך היא של פרשת
שמיני - בשמואל ב ו'] העוסקת בהעלאת ארון הקודש משבי פלישתים אל ירושלים: "ו וַיָּבֹאוּ
עַד-גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ--כִּי
שָׁמְטוּ הַבָּקָר. ז וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה,
וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָ-אֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָ-אֱלֹהִים. ח וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ
בְּעֻזָּה; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
האתר הזה של גן
עוזה מוכר וידוע לכולנו [ואף עשיתי
עליו מחקר קטן] בכינוי "קבר דוד" במרומי "הר-ציון". על מות
עוזה מצא דודי ר' מנחם בן-ציון זקס [שהוא גם דוד של משה וזהבה בזק] הסבר העשוי
להתקבל על ההיגיון האנושי שלנו – היה על עוזה לשלוט על הפרות ולהתאימן אל צורך
הארון, ולא לתפוס בארון ולהתאימו לדרך הבקר. גם אנו, עלינו להתאים את החיים שלנו
אל התורה ולא לנסות להתאים את תורת הא-ל אל תנאי החיים המשתנים.
וקטע אחרון מההפטרה ששמענו זה עתה. הנביא מתאר את בוא הגאולה ונותן שני סימנים:
הארץ תתן פריה" וירושלים החרבה תימלא תושבים "כצאן אדם בימי מועד" –
כולנו חשים את הפירות הנפלאים של ארצנו המצויים בשפע, ובירושלים כיום מעל 630 אלף
נפש, ועם הפריפריה הקרובה מעל מיליון.
הנה שנת גאולה באה
"ובניסן הם נגאלים". שבת שלום וחודש טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה