המשנה [במסכת פסחים] קובעת את הדין: "אפילו
עני שבישראל – לא יאכל עד שיסב".
הגמרא מרחיבה ומחלק לנושאי משנה [פסחים קה,
עמוד א']:
"מצה – צריך הסיבה, מרור – אין
צריך הסיבה"
"כיצד? פרקדן - לא שמיה הסיבה,
הסיבת ימין - לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי
סכנה".
"מי? אשה אצל בעלה – לא בעיא
הסיבה, אשה חשובה - בעיא הסיבה.
הגמרא ממשיכה בדיונים כמו מה דין תלמיד
אצל רבו, אבל אינה עוסקת כלל בשאלה היסודית - מדוע בכלל צריך להסב?
רש"י בפירושו אומר "אפילו עני
בישראל לא יאכל עד שיסב כדרך בני חורין".
כדי להבין את הטעם של דברי המשנה יש
לקראם מחדש תוך קיטוע השונה מן הקריאה המקובלת:
ערב פסחים סמוך למנחה
לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל
לא יאכל עד שיסב
ולא יפחתו לו מארבע כוסות יין, ואפילו מן המובחר.
לפי הקריאה המוצעת ההתייחסות לעני אינה לעניין הסבה אלא לאיסור
אכילה עד שתחשך.
כלומר המשנה עוסקת כאן בשלושה דיני הכנות לסעודת ליל החג:
יש להמתין ולאכול רק לאחר רדת החשיכה;
יש להסב לסעודה;
יש להרבות ביין ולאפשר שתיית יין גם לעני ואפילו יין מובחר.
כל עניין ההסבה הוא לתת דגש על אופיה של הסעודה [לא בעמידה, לא
בהליכה ואפילו לא בישיבה רגילה].
ולנושא "ארבע כוסות" מן המשנה, נראה שלכל כוס יש
ייעוד משלה:
כוס ראשונה – לקידוש
כוס שנייה – להגדה ותחילת ההלל
כוס שלישית – לברכת המזון
כוס רביעית – לגמור עליה את ההלל.
אולם מלשון "לא יפחתו לו" ניתן להסיק כי ריבוי השתיה
מטרתה גם להפגין שפע, להראות שאין זו סעודה רגילה אלא חשובה ומיוחדת.
והיות וכל מסגרת המשנה היא להראות את ייחודה של סעודה זו [כולל
ריבוי היין והישיבה] אין מקום לגמרא להתחיל בשאלה [כדרך שהיא נוהגת בדרך כלל]: מאי
טעמה?
גם סגנון הברייתא המובא בגמרא טעון עיון.
"מצה – צריך הסיבה". הרי לא המצה צריכה הסיבה אלא
האדם האוכל אותה, ועליו נאמר "לא יאכל עד שיסב".
ולעניין היין, מן הראוי שנביא את דברי התנאים:
מזגו לו כוס ראשון – בית שמאי אומרים: מברך על היום ואח"כ
על היין. ובית הלל אומרים: מברך על היין, ואח"כ מברך על היום.
מזגו לו כוס שני, כאן הבן שואל את אביו........ עד היכן
הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד 'אם הבנים שמחה', ובית הלל אומרים: עד 'חלמיש
למעיינו מים' וחותם בגאולה.
מוזגין לו כוס שלישי – 'יברך על מזונו'.
כוס רביעי – "גומר עליו את
ההלל ואומר עליו ברכת השיר".
כאשר אומרים חז"ל שכוס ראשון ושני טעונות הסבה אין הכוונה
שרגע לפני השתיה יטה על צדו וישתה, אלא – כל הקטע מכוס ראשונה ועד סיום שניה ייעשה
בהסיבה.
כי חלקו הראשון של הסדר עוסק ב'חרות' ויש להדגימה ע"י
הסיבה, ואילו חלקו השני [שתי הכוסות הבאות] עוסק כבר בהלל והודאה על מה שהיה. רק
בחלק הראשון רואה אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
אשר לסוגיית הסיבת הנשים, מביאים טעם [שאילתות דרב אחאי גאו] "לאו
דרכייהו דנשים למיזגא". כלומר כאשר היו חברים מתאספים ומסבים ושותים יין, לא
היה נהוג שהנשים תסבנה איתם ותלגומנה.
אשה חשובה, שיש מי שמוזג לה, היה דרכה להסב, אולי מפני שאחרים
באים בשביל להסב בחברתה ואולי מפני שזו היתה דרכו של עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה