אחד
הפסוקים המפורסמים, שכאילו נוצר עבור האדם העומד לדרוש ב'פרשת השבוע', מופיע בתחילת פרשתנו [כח 8]: "ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם".
הפשט
המקובל ביותר מתבטא בסגנון המדגיש: "ושכנתי בתוכם" ולא 'ושכנתי בתוכו'.
על
זה אמר הלל [סוכה נג עמוד א]: "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך".
אין כאן הכוונה לבית הכנסת ובית המדרש דווקא, אלא, כאשר אנו מקיימים מצוות
סעודת שבת ברוב עם ובהדרת מלך, עם אנשים חשובים ויקרים כמותכם - הקדושה תורגש בלב
כל אחד.
הא-ל
אינו בא לשכון בקרב בני ישראל כל עוד בני ישראל אינם עושים ופועלים מצידם כדי
להביא את הקדושה לעולם! "ושכנתי בתוכם" בא רק לאחר "ועשו
לי מקדש" !
כך
זה גם במצוות התורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת" ואזי
הא-ל ייענה "ויקדשהו".
השאלה
שצצה [לפחות אצלי] למקרא הפרשה היא - למה ומדוע?
א.
האמנם בורא עולם זקוק למשכן? לאוהל מועד?
התשובה
הרעיונית מובאת בצורה מפורשת על ידי שלמה המלך [מלכים א' ח 27]: "כי האמנם
יישב א-לוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית
הזה אשר בניתי?". כי הא-ל כמאמר ישעיהו [ו' 6] "מלוא כל הארץ
כבודו". אך בית המקדש ובתי מקדש מעט [בתי הכנסת] המיועדים לתפילה אליו - יכולים
ומסוגלים לשמש נקודות מפגש ואף נקודות חיבור.
הרמב"ם
בספר "מורה נבוכים" אומר כי אכן הא-ל אינו זקוק למשכן, אך עם ישראל,
וביחוד במצב שהיה אז במדבר, אכן זקוק למקום אליו יוכל לבוא להתייחד עם קונו ולשפוך
שיחו. כאשר במעמד הר סיני התיירא העם "וירא העם וינועו ויעמדו
מרחוק", ניתנת לו כאן האפשרות להתקרב, להתפלל ולחוש קרבה. נצטט:
"וכוונת הדברים הוא מה שבארתי לך, שכך הוא אומר כי המטרה הראשונה אינה אלא
שתשיגוני ולא תעבדו זולתי. 'והייתי לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם', והציווי הזה
על הקרבן והפניה לבית – לא היה אלא בגלל השגת היסוד הזה. ובשבילו הועברו אותן
עבודות לשמי כדי שימחו עקבות עבודה-זרה ויתבסס יסוד ייחודי".
שאלה העשויה להישאל – וכי
לא יכול יוצר האדם לפעול על טבעו ולתת לו את האפשרות להתפלל בכל מקום ובכל עת? והתשובה
הניתנת היא, הא-ל יצר את האדם וטבעו בצורה מושלמת, ומאז אינו משנה את הבריאה בצורה
אל-טבעית-ניסית. ומביא ההוגה את ההוכחה הנאמרת במפורש בתורה מספר פרקים קודם, כאשר
אומר הפסוק: "ולא נחם א-לוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר א-לוקים
פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" [שמות יג 17]. יוצר האדם יכול
אמנם לנסוך רוח מלחמה על העם, אך כאמור הוא, יוצר טבע האדם, מותיר לאדם את הבחירה
החופשית לפי טבעו הוא.
יש
כמובן עוד פירושים רבים ושונים, אך לא נתעמק בהם הפעם. אני מבקש לעבור לשאלה אחרת באותו
הקשר:
כידוע,
גופי הלכות והוראות הנהגה ניתנים בתורה בקצרה וברמז, ואילו כאן האריכה התורה
והקצתה פרשות שלמות וארוכות [כמעט מחצית הספר] למצוות 'המשכן', שהיא זמנית [עד
להגעה לארץ]. מדוע ולמה?
לא
ראיתי תשובה במפרשים אך נראה לי כי יתכן שאחת הסיבות הנה הצבת מגבלות. ידע הא-ל את
נפש העם, עד שהיה צורך בהוראה מפורשת לכפות עליו להפסיק מהביא תרומה. רצה האל לבקש
משכן שאינו פאר ואינו ענק [שלא כמו אלה הזכורים לעם ממצרים].
שאלה
נוספת שעלתה בי בעת האזנה לקריאת הפרשה בבית הכנסת, קשורה לזו שהבנו עתה, כאן:
בחומש
שמות [כה 16]אומר הכתוב: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך". והנה
כעבור חמישה פסוקים בלבד הוא חוזר [21]: "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן
אליך". מדוע חזרה זו על הדברים?
נראה
לי כי גם כאן באה התורה להדגיש לנו: את כל המשכן עשו בני ישראל - "ועשו לי"
והחלק היחיד שלא הם יצרו הוא ה"עדות" [לוחות הברית] שניתנו מידי שמים והם
אכן עיקרו של המשכן.
נזכיר
מדרש נאה בהקשר זה [ פסיקתא רבתי טז]: "אמר רבי יהודה בר-סימון בשם רבי
יוחנן: 'כששמע משה מפי הגבורה "ועשו לי מקדש" נבהל ונרתע לאחוריו... אמר
לו הקב"ה: משה, לא כפי שאתה סבור, אלא עשרים קרשים בצפון, עשרים קרשים בדרום ושמונה
במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה, שנאמר: 'ונועדתי לך שם".
רבי
מרדכי הכהן [צפת 1800] מחבר "שפתי כהן" מפרש את הפסוקים בפרשתנו המדברים
על הלוואה בנוסח מיוחד כתוב [שמות כב 24]:
"אם
כסף תלווה את עמי את העני עמך.. לא תהיה לו כנושה."
הוא
יוצר לו תחביר מיוחד וקורא: "אם כסף" אם כבר נברא הכסף, ואתה
זכית לקבל קצת ממנו, אז – "תלווה את עמי" הכסף נברא לא כדי ליצור
לעצמך הון ועושר אלא כדי שתוכל לעשות בו חסד.
כאן,
בערב זה, אנו חשים ומרגישים את מאמר חז"ל: "כשהיה המקדש קיים – היה
מזבח מכפר! עכשיו שבית המקדש אינו קיים, שולחנו של אדם מכפר". כי שולחן זה
שאכלנו עליו את סעודת השבת מלווה באמירת דברי תורה והגות הוא כמזבח !
והמסובים כולם ידועים ומוכרים כאנשי חסד !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה