עשרת הדברות
הדיבר הראשון "אני ה' א-לוקיך"
מצווה על אמונה.
הדיבר האחרון "לא תחמוד" מצווה על גבול במח.
שניהם עוסקים בצד האמוני-רגשי, וכבר תהו
מפרשי המקרא – האמנם ניתן לצוות מה להרגיש?
התשובה המקובלת ביותר היא של רבנו החכם
אברהם אבן-עזרא המדגים את תפישתו במשל: רועה עני בכפר נידח, כאשר הוא מתאווה וחומד
הוא אינו נושא עיניו אל בת-המלך אלא אל איזו משרתת בסביבתו.
כלומר האדם ניתן לחינוך! ואם הוא מתחנך
לקראת שליטה על התאוות, במקום שהתאוות
ישלטו בו - יש לו סיכוי. מטרת הדיברות היא לחנך וללמד ובכך לעצב את דמות האדם.
גיסי היקר פרופסור [לפסיכולוגיה]
ד"ר חנניה גלובמן אומר כי זה כמו חיוב התנהגות של חייל – בקרב הוא פוחד אבל
מתגבר ואינו מניח לפחד לכוון את מעשיו. גם "לא תחמוד" אפילו אם אתה עמוק
בלבך תאב, אל תתן להרגשה חולפת זו לכוון את מעשיך [לי פירוש זה נשמע סביר ועוד
יותר – אדם יכול לחנך את עצמו מראש, לא להיתפס לרגשות כאלה].
את הפירוש המתקבל ביותר שמעתי בשידור מפי הרב ד"ר בני לאו:
'הדיבר "לא תרצח" ניתן קטגורית, ללא תוספות [אם כי
בפרשה שמיד לאחריה מתייחסת התורה לרוצח בשגגה ולדינו, ובפרק כב [פסוק 1] היא גם
מתירה במפורש הריגה מתוך הגנה עצמית].
לעומת זאת ב"לא תחמוד" מציינת התורה במפורש -
"לא תחמוד בית רעך... לא תחמוד אשת רעך..." כלומר אל
תגיע לחמדה של משהו ספציפי, שמתוך כך תגיע לגזל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה