אנכי
ה' א-לוהיך – ציווי
הכרת ה' הוא כפול – ליראה ולאהבה!
ה"יראה"
מפורטת – ב"דברות" הבאות, ואילו ה"אהבה" מוסברת בפרשת קריאת
שמע ולה הרבה צדדים - אחד מהם היא
ההתמזגות עם השכינה, שכן אדם אוהב מתמזג וחש את נשוא האהבה שלו.
מעניינת
האמרה החסידית כפי שנאמרה על ידי האדמו"ר של חב"ד [זו אינה ציטטה מדויקת]: תכלית התורה היא לחבר את מעשי
יום-יום עם הקדושה, ו"אנוכי" היא תורה מצרית השמה את האנוכיות בראש הכל.
לכן
השתמשה התורה באותו ביטוי בראש ההתגלות בהר סיני – לתת בה קדושה. ומכאן לקח לכל
יהודי –"בכל דרכיך דעהו". קדש את חייך הגשמיים!
לא
יהיו לך אלוהים אחרים – מושתת
על הזיכרון: זכירת כל אשר עשה ה' למענך...
לא
תשא את שם ה' לשוא
– לעתים תכופות אנו מוצאים קבוצות ומפלגות המתיימרות לדבר בשם הא-ל, הם כביכול
יודעים את רצונו. יש פנים רבות לאלוהות, ואל תתיימר שרק אתה יודע.
שמור
את יום השבת – מצוות
השבת כאן מתייחסת ל"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" - שמירת השבת
מראה את האמונה שלך בבורא שמים וארץ. אבל התורה מביאה במקומות אחרים נימוקים
נוספים כמו "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" - חירות הנפש והגוף. ובמקום
אחר מובאים - המנוחה ואיסור המלאכה!
כבד
את אביך ואת אמך – כיבוד
המסורת והמשכיות הדורות.
לא
תרצח – הראשונה
במצוות המוסריות לאחר האמוניות ועיקרה קדושת החיים.
לא
תנאף – בניית
התא המשפחתי כיסוד מוסרי ומוסדי במערכת הדתית.
לא
תגנוב – כיבוד
הזולת ורכושו, כולל איסור גניבת דעת.
לא
תענה ברעך עד שקר – לא
רק כיבוד זכות הזולת ורכושו אלא גם מניעת היזק.
לא
תחמוד – דע את
מקומך ותחומך ואל תרצה אפילו לחדור לתחום שאינו מיועד בשבילך.
'עשר
הדברות' אינן בגדר הלכה רגילה כשאר הדינים בתורה. חז"ל הכירו בכך ולכן אמרו
"לא
תגנוב". האמור בהן אינו מכוון על גניבה רגילה, אלא על גניבת אדם שעונשה מוות.
כך שמהותן של הדיברות היא בסיס למוסר האוניברסלי והיהודי, ועלינו גם
להבחין בחלקיהן השונים:
חז"ל אמרו:
שתי אמרות ראשונות "אנוכי" ו"לא יהיה" מפי הגבורה נאמרו, ולהן
יחוד שלא ניכנס אליו כאן. השלוש שאחריהן מצוות עשה שורשיות המהוות בסיס למרבית הלכות
התורה. חמש דברות לא תעשה הן בסיס המוסר האנושי. המצוה האחרונה יחודית ומיוחדת – [שמות כ' 13] "יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ;
{ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר
לְרֵעֶךָ – הובאה בפירוט יתר כדי שנבין את יחודה.
האיסור כאן אינו על
המעשה, על הפגיעה באחר, אלא על המרחב הפנימי של נפש האדם, על ההשתוקקות. ולכן אינה
מצווה בין אדם לחברו [אף שהאיסורים הקודמים הם תולדות שלה] אלא בין אדם לבוראו
ויעודה תיקון המידות, כי ציווי גורף זה הוא כמעט בלתי אפשרי לישום. היהדות מהותה
להביא את האדם להתעלות. לא רק לא ליצור עוול, אלא ליצור חברה שבה תהיה אכפתיות
ואחריות הדדית.
ולסיום נשים לב לכך שכאשר ההכנות למעמד הר סיני והסיכומים שלו מופנים לעם
ולחברה כולה – [שמות י'ט 5] "וְעַתָּה
אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה
מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.
ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", ובסיום
[שמות כ'ד 7] "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"
– הרי כל הדברות הן בלשון יחיד, ללמדנו כי בעם ישראל יש ערבות הדדית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה