"בכל דור ודור – חייב אדם לראות את
עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מפרש בעל שפת-אמת [ר' אריה לייב
אלתר, האדמו"ר מגור] "בכל דור יש יציאה ממצרים, לפי עניין הדור... ויוכל
לצאת כל אחד – ממצרים שלו".
בחשיבה החסידית מצרים אינה רק מקום
גיאוגרפי אלא מצב נפשי-קיומי של האדם החש ש'צר לו המקום'. "מן המצר קראתי
י'ה", היציאה מצרות הלב אל מרחבי הנשמה אינה דבר קל כי לאדם נטיה להשתעבד
לעבדות מצרים, לכבלים שונים: ללחץ חברתי ["מה יגידו"], למשקעי עבר,
לדפוסי התנהגות שהיו לטבע-שני, להתמכרויות שונות [טלוויזיה, מחשב, עישון, תאוות
כבוד, רדיפה אחר ממון, כעס מהיר, שתיה].
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה:
המקום הכין בנשמתו של כל אדם מקום רחב, בו יוכל לפתח רבדים שונים של זהות: חכם, רשע,
תם, ושאינו יודע לשאול. אלה פנים שונות של האדם.
החופש אינו חירות.
החופש הוא פריקת עול והחרות היא בחירה מרצון של עול -התמכרות למשימה, מתן צדקה,
עזרה לדל והתמודדות עם קשיי חיים כדי להגיע למטרה מוגדרת. לכן נאמר "אין לך
בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה פרדוקס, כולנו יודעים מה רב העול והנטל
של קיום מצוות – אולם האדם החושב שהוא חופשי הוא בדרך כלל עבד לתאוותיו, לרדיפת
ממון, לצבירת רכוש, לזלילה, רדיפת כבוד וכו'. רק מי שעוסק בתורה ומגיע לדרגה
רוחנית יודע לא לייחס חשיבות לגשמיות וממילא הוא אכן בן חורין לבור לו את דרכו בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה