בהעלתך - שלח

בנדודי בני ישראל במדבר היו משברים קשים ותלונות, עליהם מספרת לנו   התורה בתחילת ספר "במדבר":

את המשבר הראשון [לפי סדר הכתובים] גרמו התלונות וההתמרמרויות הסתמיות בתבערה [במדבר יט 1-15]. התלונות החלו ע"י האספסוף אך עד מהרה פשטו גם בעם. מקור ההתמרמרות היה 'התאווה' אשר הביאה את משה רבנו לייאוש ולבקשת פיטורין מהתפקיד כפוי הטובה של הנהגת העם.  לכאורה, הפרשה מסתיימת בכי-טוב, כאשר ה' מצווה את משה לחלק סמכויות ולאסוף שבעים מזקני ישראל. אך אז בא משבר נוסף - כאשר לעם נמאס: "קצה נפשנו בלחם הקלוקל" [המן מן השמים]. "בקברות התאווה"  אמנם נראה, כביכול, שהעם משיג את שלו ומקבל אספקה חופשית של  בשר – 'השליו', "עד אשר יצא מאפכם".

והנה באה פרשה נוספת ב"חצרות", כאשר מרים ואהרן מדברים "סרה" במשה. אך גם כאן התורה מספרת לנו על הסיום הטוב, על ההזדהות של העם עם מרים, בכך שהוא ממתין לה כל שבעת הימים.

פרשה חמורה יותר היא פרשת המרגלים המסתיימת בגזר דין מוות על דור המדבר !

בכל הפרשיות הללו רב הסתום על הנגלה -

נעבור ונמנה את השאלות הפתוחות :

א. מה הביא את משה לאמירה הקיצונית "הרגני נא הרוג"? ובפתרון- מה  היה התפקיד של אלדד ומידד?

ב. בפרשת מרים, מה היה פשעה הגדול? ומדוע אהרן יצא נקי?

נצטט את קינתו של משה: "ויאמר משה אל ה': למה הרעות לעבדך? ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את כל משא העם הזה עלי?

האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידיתיהו? כי תאמר אלי שאהו בחיקך... מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה."

"לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.

ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

נראה כי כאן גישתו של משה הפוכה מגישתו בעת חטא העגל - שם הוא מבקש לשאת בעול: "אם מצאתי חן בעיניך – הודיעני נא את דרכך" ! וגם המשך ההנהגה שונה: בחטא העגל הוא מוציא להורג את החטאים והמסיתים, וכאן הוא מגלה סלחנות והבנה לרצון העם. נראה כי דוקא בשל כך רפו ידיו של משה. 

בתלונה על ה'מן' - משה כנראה מזדהה במקצת עם תלונות העם. כך משתמע מן הסגנון כאשר העם אומר : "קצה נפשנו בלחם הקלוקל". אין הכוונה למקולקל, אלא ללחם "קל" שאינו נותן הרגשת שובע. ובאמת בספר דברים [ד'] התורה מעידה : "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת... המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך, להיטיבך באחריתך" [מה היא הטובה באחרית - מובא בהמשך]: "כי ה' אלו-היך מביאך אל ארץ טובה... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם... לא תחסר כל בה, ואכלת ושבעת" [מפורש ע"י מדרש חז"ל האומר שהמן היה נבלע באברים ולא היה צורך להפריש פסולת. כלומר, אין תחושת שובע].

ומה ההבדל בין "פרשת העגל" לפרשת ההתלוננות והתאווה? בעגל ראה משה עם מתפרע, שיש להשיבו לדרך. אבל בהתמרמרות אין מרד אלא ייאוש וחוסר תקווה. ההתגברות עליהם היא בהשבת האמון, ומשה לא מוצא בעצמו מספיק כח להפיח תקווה - ולכך מסייעים 'שבעים הזקנים'.

ולעניין חטאה של מרים: אכן כאחות בכורה היה מחובתה לדאוג לחיי אחיה הצעיר, אך לא היתה רשאית לגעור בו בפתח אוהל מועד בפני אהרן [אשר שתק ובכך היה שותף שקט] ובנוכחות העם כולו !