נשא – פרשת הנשיאים
כאשר כילה משה לחנוך את המשכן, מופיעים לפתע נשיאי העדה ובידם תרומה קבוצתית: "שש עגלות צב ושנים עשר בקר". משה מהסס אם לקבל מהם - עד שקיבל ציווי מפורש מהא-ל: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ{במדבר ז-5}
אז מביאים הנשיאים כל אחד תרומה אישית זהה "קערת כסף אחת, מזרק כסף וכף זהב מלאה קטורת", ושוב משה אינו יודע כיצד להגיב, והקב"ה נאלץ לשוב ולומר לו: "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" {במדבר ז-11}
תמוה! למה היסס משה? ומדוע נזקק לצו מפורש פעמיים?
ניזכר איך מתחיל הספר שלפנינו - מיד לאחר מפקד ישראל בא מפקד הלוויים, אשר יצר הפרדה מוחלטת בין מחנה ישראל בהנהגת הנשיאים לבין מחנה שכינה: "הַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת"{א' 53}. שמירה נוספת, במעגל פנימי, היוו הכהנים - "וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" {ג' 10}. משה חשב שהפרדה מוחלטת זו מייחדת ומזכה רק את הלויים והכהנים לגשת אל הקודש, ואין לנשיאים זכות לגשת! אולם הקב"ה הבהיר לו כי השמירה אינה מנתקת בין העם למשכן כפי שנאמר: "השוכן אתם". אכן יש להתייחס אל המשכן-מקדש בחרדת קודש, אך מתוך שותפות מלאה.
על הפגנת-המחאה של קורח וכל עדתו בסיסמא "למה תתנשאו" - אמר הקב"ה: "נשא".
אולם המענה החזק ביותר של "הנשיאים" - שהביאו שש עגלות-צב [כנראה מחופות בגגון מעין שריון הצב או מעוגלות בצידיהן ומסוגלות למשא גדול ממדים כמו בטן צבה, או שני הדברים] שבאו להקל על הלויים במשא.
היה אפשר לפרש את העבודות שקיבלו הלויים – סחיבה, משא, שירה ושמירה –כאילו המשכן שמור רק לבעלי התפקידים ולא פתוח בפני העם. אך הנשיאים הביאו את חלקם להראות לכולם כי המשכן-המקדש פתוח בפני כל בני ישראל [רק "הזר הקרב יומת"].
הבהרה זו גם מסייעת להסבר התמיהה שמציג בפנינו הרב יעקב מדן שליט"א [במאמר למוסף "שבת" למקור-ראשון, פר' נשא, תש'ע]:
שאלה הניצבת בפני כולנו היא אריכות היתר של התורה בפירוט קרבנות הנשיאים. התורה המציבה בפנינו תלי-תלים של הלכות במילים בודדות [דיני בשר וחלב מ"לא תבשל גדי בחלב אמו" וכדו'] חוזרת כאן על כל קרבנו של כל נשיא ונשיא במילים זהות פרט לשם הנשיא. למה כאן המקרא כה מאריך?
ההסבר הוא שפסוקים אלו הם "פרק שירה"! לאחר שכבר היתה פעם חנוכת המשכן בידי הכהנים והלוויים שנסתיימה בטרגדיה [מות שני בני אהרן], כאן שותף העם כולו באמצעות נשיאיו-נציגיו, והשירה בפי כל העם מתארת את הקרבן והמנחה, כאשר החזן רק מטעים בסופה את שם הנשיא "זה קרבן...". המשכן שוב הוכח בפני העם כמקום המקרב אותו למלכות שמיים ולא רק לאימה וליראה.
מורי ורבי הרב אברהם קוסמן שליט"א מביא ביאור האומר כי החזרה המדוקדקת על פירוט קרבנו של כל נשיא ונשיא – בא להראות שיש שוויון מלא בין כולם. משל למלך שבניו הביאו לו מתנה ליומולדת, וכולם הביאו אותה מתנה. אם יודה לראשון במאור פנים, לשני יסתפק בשפה רפה ולשלישי יסתפק במנוד ראש – הרי הוא גורם לקנאה בין האחים.
אחד הדברים הגדולים בשירה הוא שכולם אומרים יחד אותן מילות השיר, סמל נפלא לאחדות מלאה. נאמר גם אנו את מילות השירה שאמרנו היום ובכל יום:
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש א-י כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד"!
[הקטע הבא נכתב בהשראת מאמר בעיתון של הרב דוד סתיו, ראש רבני "צהר". הוא אינו ציטטה, ואיני בטוח שכבוד הרב יסכים עם מה שאני מתעתד לכתוב]
למה בכלל מביאה התורה [החסכנית מאד במילים] את כל הסיפור הזה על קרבנות הנשיאים? מה המסר הטמון בו? ובכלל, מי היו הנשיאים? ומה היה תפקידם?
נתחיל מהסוף: התורה אומרת לנו באריכות מי הם ומה הם [במדבר פרק ז' פסוק2]:
"ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. ג וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה', שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר--עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד; וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן..."
המקרא מתאר אותם או מעטיר אותם בארבעה כינויים:
א. נשיאי ישראל
ב. ראשי בית אבותם
ג. הם נשיאי המטות
ד. הם העומדים על הפקודים
האמת, כעת אנו מבינים פחות. נפנה אל גדול הפרשנים רש"י המפרש את
"הם נשיאי המטות: שהיו שוטרים עליהם במצרים...
"הם העומדים על הפקודים: שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל...
קודם כל נראה את מקורותיו של רשי: [שמות פרק ה' פסוקים 10 ואילך]:
י וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר פַּרְעֹה, אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן. יא אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ: כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. יב וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. יג וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. יד וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם--גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם. טו וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה לֵאמֹר: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. טז תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ. יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים; עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה. יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. יט וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֹתָם--בְּרָע לֵאמֹר: לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ. כ וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?. .."
כאן אנו רואים גדולתם וטיבם של אותם בעלי תפקיד. הם מונו על ידי הנוגשים וקיבלו מכות אך לא באו בטרוניה אל העם אלא סיכנו נפשם והתלוננו בפני פרעה על עצם פקודתו. משה שראה מעשה נאצל זה – הלך להתלונן בפני שולחו הקב"ה.
ובכן אנו רואים טיבם של השוטרים המגוננים על העם בעת צרה.
פרשת הנשיאים ארעה בחנוכת המזבח, אך היא מובאת כאן בספר במדבר [במדבר פרק א' פסוק 1]:
"א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. ד וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו הוּא. ה וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם: לִרְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר. ו לְשִׁמְעוֹן, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן-צוּרִישַׁדָּי. ז לִיהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב. ח לְיִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר. ט לִזְבוּלֻן, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן. י לִבְנֵי יוֹסֵף--לְאֶפְרַיִם, אֱלִישָׁמָע בֶּן-עַמִּיהוּד; לִמְנַשֶּׁה, גַּמְלִיאֵל בֶּן-פְּדָהצוּר. יא לְבִנְיָמִן, אֲבִידָן בֶּן-גִּדְעֹנִי. יב לְדָן, אֲחִיעֶזֶר בֶּן-עַמִּישַׁדָּי. יג לְאָשֵׁר, פַּגְעִיאֵל בֶּן-עָכְרָן. יד לְגָד, אֶלְיָסָף בֶּן-דְּעוּאֵל. ט ולְנַפְתָּלִי, אֲחִירַע בֶּן-עֵינָן. טז אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם: רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם. יז וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת. יח וְאֵת כָּל-הָעֵדה..."
כנראה היה חשש גדול לפקוד את בני ישראל [נזכור את הנגף] והקב"ה בחר אישית-שמית את אלה שהעם חב להם תודה, ונתן בהם אמון שיהיו עם משה ואהרן. לכן מובאת פרשה זו שלא במקומה אלא מיד לאחר המפקד הגדול.
שני הכינויים-תפקידים הראשונים "נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם" לכאורה סותרים ומנוגדים: ראש בית אב הוא מנהיג חמולה, המנהיג ובעל הסמכות במשפחה הרחבה, והדעת נותנת שהוא ידאג למשפחתו הקרובה אם ימנו אותו לנשיא השבט. לכן כפלה התורה ואמרה: "הם נשיאי המטות". וכבר עמדו חז"ל על נושא זה ואמרו "קודם שנתמנו נשיאים היו ראשי בתי אב, וכבר אבותיהם נתמנו נשיאים – כך שהם היו נשיאים בני נשיאים [ספרי, קמז, פרשת נשא].
עצם התואר "נשיא" קיבל משמעות שונה בעברית המודרנית, בתורה משמעותו "סבלם הוא נשא". כלומר אלה [כמו מעשה השוטרים] הנושאים ומגוננים על עמם. ואילו כיום הנשיא הוא בעל הסמכות הנבחר ע"י העם ונישא ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה