נשא – סוטה
"כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה--וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת [במדבר ה' 29].
זאת התורה, הגישה הגורמת. כאשר האיש חדור רוח קנאות ממרר את חיי אשתו בחשדות וחששות, מציק לה ומצר את צעדיה, מתייחס אליה בחוסר אמון ומגביל אותה, הוא מביא אותה לכך שהיא תסטה!
"ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" - אומרת הגמרא [סוטה ג]: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח. מאי רוח? רבנן אמרי - רוח טומאה [מפרש רש"י: רוח טומאה ע"י השטן שבא להחטיאו להקניט את אשתו].
במקום "שלום-בית" מביאה הקנאה ל"גיהינום-בית" - השכינה מסתלקת והשטן מגיע ומדרדר את שניהם.
בסוף פרשת סוטה נאמר: "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא" - אומר על כך תלמוד ירושלמי [קידושין ד' ה"ד]: "אמר רב אידי שכיחא האי מילתא בפומהון דרבנן, מכיוון שלא נטמאה טהורה? [הרי ממילא זה ברור] ולא כיהודה בן פפוס שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא". החשדות והדמיונות של יהודה בן פפוס הביאוהו לכלוא את אשתו בבית, ודבר זה היה בפי רבנן ללעג ולקלס - במקום שתהא בחזקת טהורה הוא מעלה במוחו [ובמוחה] חשדות של טומאה.
כל פרשת סוטה אינה מציאותית. חז"ל הטילו כה הרבה מגבלות, שכמעט אין אפשרות מציאותית לקיומה. אבל הם הכירו היטב את נפש האדם! עובדה, הסטטיסטיקה על רציחות נשים מצויה בקו עליה [גם בימינו ובמדינות הנאורות]. כאן אומרת התורה: אם אתה מקנא אין לך זכות להכות, להרוג או אפילו "רק" להוציא שם-רע ! פנה אל הכהן ומסור דינך לעליון אשר באמצעים הנראים מיסטיים יוכל לדעת אם אכן יש יסוד לחשדותיך. ובאם יש - העונש נורא ואוטומטי, ואם אין - הבעל-הקנאי הוא הצפוי לעונש הכולל נידוי חברתי, ופרס לאשה – ילד !
יש כאן שני דברים:
- מניעת חשדנות הגבר ואלימותו ע"י מסירת דין לעליון;
- מניעה לגבר ולאשה בעצם הפרסום הרב וההתנהגות המבזה את המשפחה.
בכלל, מצווה זו יוצאת דופן היא מכלל המצוות - אנו יודעים ש"לא נתנו מצוות אלא לחנך"! וזו מצווה שכלל אינה בתחום האנושי – אלא פנייה אל הכח המיסטי העליון.
הסיבה פשוטה - נפש האדם היא כזו שאם התעוררה בו קנאה הוא לא יסירה מלבו. תמיד יהיה בו הרהור שמא לא בדק דיו. הסמכות היחידה היכולה לטהר מעל לכל ספק – היא הכח העליון, כאשר הוא מוכיח זאת לאדם תוך שימוש באמצעים מאגיים [מחיקת השם המפורש, דבר האסור בדרך כלל] וביוש האיש בפומבי.
אדם "מן היישוב", אף אם עולה בו לעתים הרהור קנאה, לא יעז לבוא לציבור ולהטיחו בפני הכהן כאשר הוא מודע לאשר עלול להתפתח.
ולכן – "פרשת סוטה" היא מצווה חינוכית!
עוד משהו שנוסף לאחר זמן – זהירות מ"חברים"! יש שעינם צרה והם כותבים פתק לאשה או לגבר עם כביכול הוכחות ל'סטיה' [שימו לב, התורה אינה נוקטת לשון "בגידה" אולי כי היסוד לבגידה הוא הרצון להרע ולהזיק ולא רק היסחפות רגעית], לאלה לבטח יש אינטרס להזיק ולסכסך בין בני הזוג.
והערה הנוגעת לחיים המודרניים: כל מקום שנאמר איש כולל גם אשה, ולהפך. כי בדורנו הנשים לרוב יותר קנאיות מאשר הגברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה