לתור
את הארץ
בפרשת
"שלח לך", בקריאה פשוטה על שליחות המרגלים, גם לאחר עיון במפרשים, עולות
מספר תמיהות -
- מה היתה הגדרת השליחות? מה
נשלחו האנשים לתור?
- מה היו היעדים שהוצבו
בפניהם?
- מדוע נבחרו דוקא אנשים אלה?
- מה
היה החטא הגדול - האם לא דווחו אמת?
המקורות
הניצבים לפנינו הם בספר 'במדבר' - פרשת
'שלח'
והחזרה
על אותו אירוע המופיעה בחומש 'דברים' בפרשת 'דברים'.
כבר
בהגדרת המטרה אנו מוצאים הבדל בין הנאמר בחומש "במדבר" לבין זה הנאמר
ב"דברים".
בספר
'במדבר' מופיע דבר ה' אל משה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".
ואילו בספר 'דברים' מופיעה בקשת העם "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה
אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" [דברים א'22]
כמו
כן בחומש 'במדבר' הם מופיעים כ "תרים"- תיירים. ואילו בספר 'דברים'
מופיע הפועל רגל – "מרגלים".
בספר
במדבר מסופר שעל משה היה לבחור אנשים חשובים –"כל נשיא בהם".
על פניה נראית בחירה זו תמוהה. למטרת ריגול אין שולחים קבוצה כה גדולה העלולה לעורר
חשד מיידי, ולבטח לא נשיאים. בעסקי ריגול שומרים על חשאיות ואין מפרטים את שמות
הנשלחים וייחוסם. ובאמת בספר דברים אין מפרטים אותם ומסתפקים באמירה "שנים
עשר אנשים, איש אחד לשבט" [דברים א' 24].
התיאור
בספר "דברים" נעשה 38 שנים לאחר האירוע, כאשר תוצאותיו הרות האסון כבר
היו גלויות וברורות.
נראה
שבכך יש לראות את השוני בין המקורות. כאשר בחומש "במדבר" מובאת הכוונה
היסודית של ה' ומשה בשליחות זו, ואילו בספר דברים צוין התוכן שיצקו בפועל העם ושליחיו.
המלבי"ם, העומד על השוני בביטויים, מתייחס
למשמעות ההבדל בין הפועל "תור" המופיע בחומש במדבר, לבין הפועל "רגל"
המופיע בספר דברים. "כי התר מבקש את הטוב, והמרגל מחפש את הרע".
מדוע
נבחרו נשיאים? אולי כי כל נשיא היה אמור לבדוק את נחלת השבט שלו [לכן בהגדרת השטח מופיעה
כל הארץ "עד לבוא חמת"].
ההוראה
- "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" - היתה אמורה להבהיר לעם את השוני
בין ארץ מצרים המגדלת ירקות בחקלאות השלחין, לבין פירות האילן של חקלאות הבעל.
משבעת המינים [אם נוריד את התבואות, שהרי נצטוו להביא פירות]. ענבים, תאנים
ורימונים זו עת ההבשלה שלהם [הזית והתמר מבשילים מאוחר יותר].
'המרגלים'
לכאורה דיברו אמת, דיווחו על טיב וטוב הארץ, ולאחר בחינת יושביה גם הגיעו להערכה כי
אין סיכוי לשבטי עם הנודדים לגבור על תושבי הקבע המבוצרים.
שלילה
בולטת בדבריהם היתה: "ונהי בעיניהם כחגבים וכן היינו בעינינו".
כלומר, ההערכה המוגזמת אליהם הביאה בהכרח לזלזול וחוסר הערכה עצמית. אולם עיקר
הקצף יצא על העם שנסחף אחר מובילים אלה והבליט [לאחר נסי מצרים ומעמד הר סיני]
חוסר אמונה וחוסר בטחון בה'. התכחשות זו הביאה את הא-ל למסקנה כי דור העבדים אינו
מסוגל להתעלות ולכן לא מגיעה לו נחלה, אליה צריך להיות ראוי. והיטב ענו כלב ויהושע
"אך בה' אל תמרדו, ואתם אל תיראו את העם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעלינו, וה' אתנו – אל תיראו" ! [במדבר
יד 8-9]
החטא
היה מעילה בתפקיד. בעוד משה שלח אותם "לתור את הארץ ולהביא עובדות [גודל
ומיקום יחידות, דרכי גישה וכו' – דבר הקרוי בשפת המודיעין המודרנית צי"ח ציון
ידיעות חשובות], ואילו הם הביאו מסקנות והמלצות "לא
נוכל לכבוש אותה"- הערכת מצב.
מעצם
השליחות עלינו ללמוד שני נושאים:
א.
"אין סומכים על הנס" - לא די
באמונה ב-ה', יש צורך לפעול ולחפש את הדרך לקיום הכוונה האלוקית [הם לא ישבו בבית
המדרש והמתינו שהארץ תיפול לידיהם].
ב.
קטנות האמונה שלהם הוכחה.
"דבר-תורה"
זה הוכן לפי בקשת המארגנים לשבת בה שהינו ב-"מעלות קדושים וטהורים". לא
כ'מרגלים' [לראות את ערוות הארץ] באנו, אלא כ'תרים', הבאים ללמוד ולהנות. אך קל מאד
להיסחף ולהגיע לדברי-ביקורת החושפים דברים שליליים. הבה נזכור ונזכיר לעצמנו
"אין דבר הגרוע כשלעצמו, הכל תלוי בנקודת הראות. "אם תחליט 'יהיה טוב'
אז באמת "יהיה טוב".
לכן
נכתב "שלח לך"["לך", כלומר לכל אחד ואחד מאתנו] אנו שולחים את
עצמנו וכשלוחים עלינו לראות "אך טוב", כך נראה בטוב ירושלים כל ימי
חיינו.
חתני
היקר [שמואל-יצחק אלעד] שלח לי "וורט" חסידי משיחות חב"ד האומר כי
המרגלים שהיו נשיאי העדה חטאו בכך שרצו להישאר במדבר ולא להכנס לארץ. חטא זה נבע
מכוונות טהורות - הם רצו להמשיך בחיי הקדושה של המדבר בו היו מנותקים מטרדות העולם
ומדאגות הפרנסה. הם חששו שכניסת העם לארץ-ישראל והצורך להתחיל בעבודות חרישה
וזריעה יפגעו בדבקותם ב-ה'. לכן העדיפו להשאר במדבר.
בכך
יש סמל לתכלית חייו של כל יהודי בעולם – נשמת היהודי ירדה לעולם כדי להחדיר קדושה
לתוך החיים ולעולם הגשמי, וכך גם הכניסה לארץ מטרתה – להפוך את "ארץ
כנען" ל"ארץ-ישראל", ארץ אשר הקדושה העליונה מורגשת וגלויה בה.
כוונות
טהורות ככל שתהיינה, הקיימות תוך חיי בידוד, אינן מגלות קדושה זו, היא מושגת
ע"י קיום מצוות בפועל.
הדברים
הבאים נוספו כעבור שנים אחדות:
השאלה-לכאורה,
במה היה החטא? הרי הקב"ה אמר לו "שלח".
אך
יש לדייק: לא נאמר לו כך, אלא נאמר לו "שלח לך" כלומר לטובתך
ולהנאתך, ההחלטה באם לשלוח נותרה ביד משה רבנו. ואכן נאמר: "וייטב הדבר
בעיני".
קיום
ההוראות – משה אמר להם: "עלו זה בהר" פירושו תנו הצצה, מבט. ואילו הם
התעכבו 40 יום. ומה עשו בימים מרובים אלה? כתוב: "ויבוא עד לבוא חמת". מקום
האתר לבוא-חמת היא הצומת בצפון סוריה בה שוכנת כיום העיר חלב [ארם-צובא] בואכה
העיר חמת היא חומס של ימינו. הכתוב מרמז לנו כי הנשיאים בחרו לעסוק באינטרסים שלהם
וכל אחד הלך לתור את נחלת שבטו. הצפוני שבהם הגיע עד קצה גבול צפון [אליה הגיעה
ממלכת ישראל רק בימי דוד המלך], לכן נאמר 'ויבוא' ביחיד. הם קבעו פגישה לפני
היציאה ליד העיר חברון. דבר נוסף, היה עליהם לפעול בחשאי ולא להתגלות לפני יושבי
הארץ, והם הודו "והינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" לומר נחשפו
לאויב.
את
הדיווח היה עליהם למסור לשולח למשה, אך הם "ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל
עדת בני-ישראל וישיבו אותם דבר ואת כל העדה..". התורה מדגישה פעמיים שהדבר
נעשה בנוכחות כל העדה [כי הם רצו להמריד את העם נגד ה' ומשיחו].
פרט
נוסף שכדאי לעמוד עליו הוא סדר הפסוקים. בסיכום דברי השליחים [פסוקים 25-29] הם
אומרים: אפס כי עז העם היושב בארץ... והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" ואז התגובה
[פסוק 30]: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה-נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל
לה". ואז בא פסוק 31: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם
כי חזק הוא ממנו ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל... ותשא כל העדה
ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא... ויאמרו איש אל רעהו נתנה ראש ונשובה מצרימה...
ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באוהל מועד.."
הסיבה
להבאת תגובת כלב לפני דברי התרים, היא כנראה כדי לא להפריד בין דברי הנשיאים לתגובת
העם.
מסתבר כי משה לא היה צריך מרגלים אלא שרצה לעורר את העם, וזאת ע"י
'יחסי-ציבור', מה שקרוי בימינו הפעלת 'מעצבי דעת-קהל'. לכן בחר כמשפיעים
את הנשיאים שדבריהם בדרך כלל מקובלים על שבטיהם או לפחות הם מתייחסים אליהם
כ'סלבריטיס'. אך הללו מעלו בתפקידם, לא רק שלא סיפרו על התיור הנפלא שהיה להם [ואז
במקום תמונות ושקופיות להביא מפרי הארץ, דבר שלא היה קיים במדבר].
מקור השיבוש נראה לי בהבנת המצב. משה ידע היטב שאין לו ציפיות רבות מקהל
העבדים. כבר ביציאה מופיע [שמות יג 18-17]: "...בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם
וְלֹא-נָחָם אֱל-ֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱל-ֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם
מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. יח וַיַּסֵּב
אֱ-לֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."
אך תלה תקוות בהיותם ממושמעים ובמרות הנשיאים. משה לא חשב על קהל
התפנוקים שנוצר. במדבר הם קיבלו לחם מן השמים ושלתם לא בלתה, ובחציית ים סוף נאמר להם
[שמות יד 4] "ה' יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן...".
דבר נוסף האפיני לתורה, לאחר מות הנשיאים במגפה ולאחר הגזירה הנוראה "פגריכם יפלו במדבר" הפסקה הבאה היא: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ..." כלומר אני הגוזר עליכם מוות, אתם תמשיכו להתקיים כאומה שלווה דרך ילדיכם ושם גם תנתן לעדה דרך הצלה [טו 24]: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה – ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה