מטות

אבחר לפתוח בנושא בו עוסקת פתיחת  הפרשה – בדלנות.

נראה כי  אחת התכונות  בעם ישראל הינה הפלגנות והבדלנות [באידיש אומרים: "צוויי אידן – דריי דייעס"]. עם ישראל שהותך בכור העבדות במצרים; שזכה למתן תורה; לעונשים הנוראים של "פרשת העגל"; קברות התאווה ופרשת קורח – המתמרמר והממרה הרבה את מנהיגו. גם לאחר נדודים מחשלים של ארבעים שנה במדבר, כאשר כבר נוצר דור חדש אשר הגיע לסף הארץ היעודה! הנה גם כאן הוא שב לפלגנות השבטית ל-מטות. מעשה הפלגנות הבולט  בפרשתנו הנו של שני השבטים – ראובן וגד, אשר לא בושו ופנו למשה, אל מול כל העם במדבר ואמרו לו: אנחנו עשירים ואנו רוצים "שיכון נפרד" הרחק מדלת העם. "אל תעבירנו את הירדן" [במדבר לב 5], והסיבה: " א וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד". יש להם רכוש והשקעות מניבות ואין הזמן כשר ל'"עליה". את בקשתם הם מגישים בשפה דיפלומטית-מנומסת : " ה וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה". משה אינו מתפתה ואינו עונה להם בסגנון נאה - הוא עונה להם בצורה בוטה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" ?!

[ועכשיו, תסלחו לי, קצת הסטוריה]:  בסגנון דומה משתמש בר-כוכבא באיגרתו לאנשי עין גדי:

"משמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי

למסבלא וליהונתן בר בעין שלום -

בטוב אתם יושבין אכלין ושתין מנכסי בני ישראל  

ולא דאגין לאחיכם לשום דבר"...!

אם כבר  עוסקים אנו בהשוואות הסטוריות – נביא גם הקבלה מימי קום המדינה אותה סיפר לי ידידי-מורי הרב פרופ' פנחס פלאי הכהן זצ"ל, על ישיבת ה-"ועד הפועל הציוני" בירושלים בשנת  1948. כאשר המנהיג הציוני ישראל גולדשטיין הכריז: "דמים בדמים יגעו" - אנו יהודי ארצות הברית ניתן את דמי הקניות ואתם יהודי ארץ-ישראל תתנו את חייכם, את הדם שלכם – זו שותפות מלאה! קם הרב מאיר בר-אילן וענה לו "אין כל דמיון! יהודי מא"י יתן את טיפת דמו האחרונה, האם אתה מכיר יהודי אמריקני שיתן את הדולר האחרון שלו? יותר מזה : כאשר אב יהודי בישראל שולח את בנו לשרת בצבא הוא חש כאב גדול! האם ליהודי אמריקני יש כאב כאשר הוא תורם כסף?" כאן חזר בו הרב בר-אילן והוסיף: "אמנם יש יהודים אמריקאים שכואב להם כבר מהדולר הראשון"!

יש להבין, כאשר דרש משה מבני גד וראובן להשתתף במלחמה, לא חשש שעם ישראל לא ינצח בלעדיהם. דאגתו היתה מוסרית, חשש מפלגנות. המשימה לכבוש את הארץ חייבת להיות של עם ישראל כולו. לכן הביטויים החריפים שלא שמענו מעולם כמותם בתורה: "תרבות אנשים חטאים".

אך ברגע שהם הבטיחו לצאת חלוצים עם אחיהם, ראה אותם משה "נקיים מה' ומישראל".

האנלוגיה לימינו אלה ברורה ביותר: אנו חוששים ביותר מפילוג בין אחים. אין שום דבר מסוכן יותר לעם ישראל מהרחבת קרע! הקללה הנוראה ביותר בזמננו היא "יד איש באחיו", על כן אנו לומדים תורה ומברכים בשלום – "והאמת והשלום אהבו".

• אסיים בסיפור קצר: מדי שבוע אני מכין משהו לומר על פרשת השבוע לבני משפחתי ליד שולחן השבת ואז מפיץ אותו בדוא"ל [גם לידידים שביקשו זאת במיוחד]. אני גם מקבל מידידי הטוב ד"ר רחמים מלמד-כהן את אשר הוא כותב על פרשת-השבוע, לעתים קרובות מאד אנו מוצאים הקבלה או אף התאמה ברעיונות: באגרתו התייחס גם הוא לפרשת שני השבטים ובייחוד לסדר העדיפויות של מנהיגיהם, כאשר בפנייתם למשה ביקשו קודם כל - גדרות לצאן ורק אחר כך מחסה לנשים ולטף. הוא שלח אלי סיפור מימי קום המדינה וברשותכם אספר אותו:
• "גב' גולדה מאיר יצאה בשנת תש"ח בשליחות אל מנהיגי יהדות אמריקה לבקש סיועם הכספי, וגם שתדלנות באמריקה למדינה המוקמת. קם אחד המנהיגים וענה לה: גב' מאיר, קודם כל אני אדם אוניברסלי, אחר כך אני אזרח אמריקני, ורק לבסוף אני יהודי! ענתה לו גב' מאיר: אתה לבטח יודע שאצלנו היהודים קוראים מימין לשמאל! אחדות העם כולו היא צו עליון ולאחר שנקיים "כולנו כאחד..." יהיו  לנו "רחמים וחיים ושלום" ונוכל לסיים - "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" אמן ואמן.

בהמשך הפרשה מוציא משה את בני ישראל למלחמת חרמה בעמלק, וכדי לשמור על הכלליות הוא אינו בוחר סיירת מאיזה שהוא שבט – אלא לוקח מספר שווה מכל שבט והם יוצאים למלחמה. גם בשובם מנצחים מתאר הכתוב באריכות את פרשת השלל, ללמד אותנו כי כל העם כולו שותף וגם לשומרים על העורף מגיע חלק. לגיס היוצא למלחמה הוא מצרף את פנחס אשר נתנה לו "ברית שלום" מעם ה'.

ולהבהרה, בתורה המושג "שלום" אינו היעדר המלחמה אלא השלמה וקבלה של שלום פנימי בתוך האדם וביו איש לרעהו. לכן הברכה "ה' יברך את עמו בשלום" ושלום ושלווה יהיה לנו עד העולם. שבת שלום.