בחירת מנהיג
השם "פנחס" שניתן לפרשת-השבוע מזכיר לי כמה אני חייב לידידי הגדול והדגול הרב פרופסור פנחס הכהן פלאי זצ"ל. נראה לי כי מן הראוי שאביא את דבריו והסבריו לפרשת פנחס:
"הדאגה העיקרית שהעיקה על משה רבנו בעת שהתכונן להסתלק מן העולם היתה מי יהיה יורשו. הוא פנה אל ה' בתפילה: "יפקוד ה' אלו-הי הרוחות לכל בשר – איש על העדה" [במדבר כז 15]. משה לחץ, שהשינוי יתבצע מיד, לא מפני שאינו רואה מועמד מתאים. להפך. אומר הרבי מקוצק: הוא בהחלט רואה איש מתאים – את פנחס-הכהן שרק עתה הפגין העזה ודמיון כאשר "תפס מנהיגות" והרג את החוטאים ובכך "השיב את חמת ה' מעל ישראל". לעומת זאת שמעתי לאחרונה שיעור מהרב מילוא, אשר אמר כי בחירו של משה היה כלב בן-יפונה שהיה נשיא השבט החזק ביותר, שהפגין מנהיגות בפרשת מרגלים "ויהס כלב את העם".
הא-ל בעצמו אישר את מעשהו של פנחס ! אך דוקא דבר זה הפחיד את משה. הוא חיבב את פנחס האמיץ וגם אישר את מעשהו, אבל חשב שקנאי המפגין מנהיגות בשעה של משבר ונוטל את החוק לידו אינו יכול לשמש מנהיג קבוע לעם. הוא ביקש מה' לנקוב בשם האדם הראוי תוך שהוא מפרט את התכונות הדרושות לאותו יורש.
לפי פרשנות המדרש המובאת גם ע"י רש"י, כך היתה תפילתו של משה:
"רבונו של עולם – גלויה לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה – מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אדם לפי דעתו".
מנהיג אמיתי אינו קנאי המודד את הדברים לפי קנה מידה אחד ויחיד - אלא אדם המסוגל להתייחס בסבלנות וסובלנות לכל הדעות: "איש על העדה". אדם המתעלה מעל שיקולים אישיים [עד כאן דברי ידידי זצ"ל ומכאן הרהורי שלי]:
משה מבין שדור הכניסה לארץ דורש מנהיגות שונה מזו של דור המדבר. שוב אין המנהיג - "הרועה" ["רעיה מהימנא" בזוהר].
כאשר הא-ל נענה למשה ונוקב בשמו של יהושע [כז 18] הוא מתאר את מעלתו: "איש אשר רוח בו". מפרש רש"י: "שיוכל לעמוד כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כלומר: סובלנות שאינה פסיביות או רכרוכיות. למנהיג חייבת להיות דעה מגובשת משלו עליה הוא חייב להגן. אך עם זאת עליו להיות מסוגל לקבל שינויים ולהביא בחשבון כל דעה נוגדת. המנהיג החדש שוב אינו הסמכות הרוחנית העליונה! להפך. משה מציב מעל המנהיג סמכות עליונה – את "האורים והתומים".
"ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבואו, הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" [במדבר כז 21].
חז"ל מציינים את מאפייני הדור שלפני בוא המשיח: "פני הדור כפני הכלב"!
[בטרמינולוגיה של חז"ל 'פני הדור' הם מנהיגי הדור] ומפרש בעל 'החפץ חיים': "בדרך כלל הכלב רץ לפני אדונו ונראה כאילו הוא מראה את הדרך, אבל הוא מסתכל מפעם לפעם לאחור ומסתכל לאן אדונו רוצה להוביל, ולאותו כיוון הוא רץ ושוב הולך לפניו". מנהיג המסתכל כל הזמן לאחור כדי לראות להיכן ההמון רוצה שיובילו אותו - אינו מנהיג אמיתי וכמוהו ככלב" .
אילו תכונות אחרות רצה משה לראות ביורשו? "אדם אשר יצא לפניהם".
המדרש הקדום ספרי אומר: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחים את חילותיהם למלחמה אלא כזה שהוא יוצא לפניהם בראש ונכנס לפניהם בראש".
בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה צה"ל מתפאר במפקדיו שלא היו פוקדים "קדימה" אלא "אחרי!".
משה מוסיף ומבקש לא רק מנהיג אשר 'יוציאם' למלחמה אלא גם 'יביאם' [בחזרה ממנה] כי הוא ידע שהמשימה השניה קשה יותר מן הראשונה, ומנהיג אמיתי חייב להיות מסוגל לשתי המשימות.
העברת מנהיגות אינה פשוטה אף פעם, במיוחד כאשר המנהיג היוצא הוא אישיות נעלה והמשימות הניצבות בפני המנהיג החדש שונות במהותן, לכן הוא אינו יכול להסתפק בהמשכת הפעולות כפי שהותוו על ידי המנהיג היוצא.
"ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון". יהושע היה 'משרת משה', עוזרו הקרוב ש"לא ימיש מתוך האוהל" [שמות לג 11]. אך משה לא חשב עליו כעל יורש עד שה' ציווה אותו (לעתים קרובות מחפשים מועמדים במרחק ופוסחים על זה הנמצא קרוב וסמוך).
יש לציין כי מן הידוע לנו על יהושע עד לפרשה זו – לא היינו נוטים לבחור בו. נביא שני אירועים בהם הוא מוזכר: הראשון – פרשת העגל, אשר בה יהושע חשב כי הוא שומע קול מלחמה ומשה משיב אותו למציאות: "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה - קול ענות אני שומע" [שמות לב 18]. ופעם שניה, כאשר משה סומך את שבעים הזקנים, ויהושע חושש מהשניים החדשים [אלדד ומידד] ופונה למנהיג: "אדוני משה – כלאם". ומשה שב ומסביר לו: "מי יתן כל עם ה' נביאים". למה היו עיוותי שיפוט אלה ליהושע? נראה מה עוד אנו יודעים עליו.
"ויהושע לא ימיש מתוך האוהל" כלומר היה שקוע בלימוד תורה והלכה ולא נחשף לחיים המעשיים. לעומת זאת היה "משרת משה" והיתה בו הקפדה קיצונית על כבודו של רבו. לכן מערכת שיקוליו היתה מוטה מתוך נאמנות והערצה לרבו.
הקושי שניצב בפני יהושע היה עצום: לבוא במקום האישיות שהעניקה לבני ישראל את התורה! האדם שהוציאם ממצרים, זה שהא-ל מעיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". הרי רק בעזרת הא-ל ובסיוע משה רבנו נכנס יהושע לתפקידו, ואמנם נאמר למשה:
"וסמכת ידך עליו". משה אכן עושה את אשר נצטווה אך במקום לסמוך יד עליו הוא סומך את שתי ידיו "ויסמוך את ידיו עליו" [במדבר כז 23].
כך נבחר המנהיג שהוטל עליו להכניס את העם לארץ היעודה.
לאחר שהקב"ה בחר ומינה – יהושע לא יסתגר מעתה באוהל כי אדם הנבחר למנהיגות זו - הוא אדם אשר יש בו שאר-רוח. מעתה ואילך הוא יצא ויבוא עם העם ולפני העם. ומשה נותן ברכתו לכך.
מוסר ההשכל שאנו מנסים להפיק מפרשה זו [ובהכירי את ידידי הדגול פנחס זצ"ל אני בטוח שהוא היה מסכים איתי, כי תפיסתו העקרונית היתה שהתורה בהביאה פרשה כמו פרשת פנחס, אינה מספרת לנו רק הסטוריה אלא מעבירה אלינו מסר, שנלמד לקח לימינו ולכל עת] – מסר המתייחס להנהגה הרוחנית של הציבור החרדי, ראשי הישיבות, שכיום הם פוסקים ומחנכים מתוך אהלה של תורה, מבלי שהם מודעים לחיים האמיתיים בחוץ, ומכאן אחדים מפסקי ההלכה המוזרים (הדוגמא העולה כרגע בזכרוני – איסור מוחלט על שימוש בטלויזיה, אשר לאחרונה התפתח לאיסור שימוש ב(SMS. אני משוכנע כי 'גדול התורה' שייצא מאהלו ויכיר את המציאות ידע להבחין בין מכשיר לבין תוכן. השאלה היא מתי יימצא לנו האיש הזה והיכן?
יש גם פרשנים הטוענים כי חילופי ההנהגה באו מתוך כורח המציאות. משה היה האדם הנכון להנחיל תורה ולעצב את דמותו הרוחנית של העם ואילו יהושע נדרש למשימות כיבוש והתנחלות – דברים אשר משה, עם כל גדולתו, לא היה המתאים להם. חיזוק לעמדה זו נוכל למצוא בצו: "והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם.. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל".
מראש נקבע שיהושע לא יעמוד בפני מטלה בלתי אפשרית – אין אדם המסוגל למלא את מכלול תפקידיו של משה, שהוא גם נביא הא-ל, גם מנחיל התורה וגם מנהיג ושופט צדק. בכוונה מציב הא-ל את העברת ההנהגה בפני אלעזר, כי מעתה יהיו שתי רשויות: כהן ומנהיג. ואמנם כך נקבע לדורות.
נוסף על כך מציבה התורה מוסד חדש לפני המצביא: "ראשי המטות", וכך נוצרו שלוש הרשויות:
"ויצו להם את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון, ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל" [במדבר לב 28].
המוסדות האלה פעלו היטב כל תקופת ההתנחלות, כאמור ושנוי בספר יהושע:
"ואלה אשר נחלו בני ישראל בארץ כנען אשר נחלו אותם – אלעזר הכהן, ויהושע בן-נון, ואת ראשי המטות לבני ישראל" [יהושע יד 1]
"ויגשו ראשי אבות הלווים אל אלעזר הכהן, ואל יהושע בן-נון, ואל ראשי אבות המטות לבני ישראל" [יהושע כא 1].
בכל המפרשים אשר עברתי לא מצאתי מי שהתייחס לשלוש הרשויות הללו: הרוחנית-השופטת-הנבואית; המחוקקת-המצביא הצבאי [יהושע]; והמבצעת [כנראה נבחרה על ידי ראשי בתי האבות] המצויה במגע ישיר עם העם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה