לפני שלושה שבועות קראנו בתורה פרשת "בלק". לכאורה אירוע שולי תמוה, עשיר בהמון פרטים אשר אחד התמוהים בהם הוא דמותו המסתורית של "בלעם". מי הוא ומה הוא? עיון במדרשי חז"ל מעצימים את החידה. הם אומרים על הפסוק [דברים לד 11- 10] " וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה.... יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה, לַעֲשׂוֹת... " - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא, הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואותיו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו... משה לא היה יודע מתי מדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו. משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד... ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל [דברים ספרי שנו].
אגב, כתובת ארמית מהמאה החמישית לפה"ס נתגלתה בעבר הירדן המזרחי, כתובה בדיו על סיד לבן, ומתארת את בלעם החוזה וסגולותיו.
חלק מן ההסבר טמון בשם בלעם מלשון בלוע – מוסתר עמוק. התורה כדרכה, אינה ספר הסטוריה וכאשר היא מביאה אירוע הסטורי – הוא מובא במגמה ללמד אותנו משהו, להעביר לנו מסר. אך מרבית הלקחים אינם גלויים וטמונים מתחת לפני השטח, וכדי להבין אותם עלינו בהרבה מקומות לזכור את הכלל "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" [ירושלמי ראש השנה יז].
מדוע אני מטריד אתכם כעת בפרשה כמה שבועות? כי הפתרון מצוי בפרשתנו.
לעתים קרובות קשה להבחין היכן העושר והיכן העוני – נראה בחומש שלפנינו:
חלק ניכר מן התעלומה המובאת באריכות יתר בפרשת "בלק" מובהרת בפרשתנו במלים קצרות יחסית:
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן. ד אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה--שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא: אֹתָם וְאֶת-פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. ז וַיִּצְבְּאו עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. ח וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע--חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. ט וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ. י וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ--בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. יב וַיָּבִאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשְּׁבִי וְאֶת-הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת-הַשָּׁלָל--אֶל-הַמַּחֲנֶה: אֶל-עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ס} יג וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה--לִקְרָאתָם: אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. יד וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם כָּל-נְקֵבָה. טז הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר-מַעַל בַּיהוָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'. יז וְעַתָּה הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר--הֲרֹגוּ. יח וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר--הַחֲיוּ לָכֶם. יט וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה--שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. כ וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל-כְּלִי-עֵץ--תִּתְחַטָּאוּ. {ס} כא וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה. כב אַךְ אֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכָּסֶף; אֶת-הַנְּחֹשֶׁת אֶת-הַבַּרְזֶל אֶת-הַבְּדִיל וְאֶת-הָעֹפָרֶת. כג כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר--אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. כד וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם; וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל-הַמַּחֲנֶה .. "
לפתרון החידה עזר לי מדרש אחר [בבא בתרא יד עמוד ב'] "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה..."
כזכור לנו פרשת 'בלק' [הקרויה בגמרא בצדק 'פרשת בלעם'],אמנם יש פנים רבות לאמרה זו אך משתמעת ממנה בבירור יחידותה החורגת מפרשיות אחרות בתורה. אכן הרבו המפרשים להפוך בה, לחקור בה להקשות ולתרץ. גם אנו נלך בעקבות הגדולים וננסה להשיב בלשון בן דורנו בעזרת השיטות נאמרו זה מכבר ["דעת מקרא" במדבר עמוד ר'ע].
תקרית "בעל-פעור" [שגררה את הבאת "פרשת פנחס" בין הפרשות], רק כאן הובן לנו שהיא באה בעצת בלעם. אמנם יש לכך רמזים בנאומו הרביעי אך זהו ההסבר היחידי מדוע יצא גזר דינו להיהרג בחרב.
נשים לב בסיום לעוד נקודה אחת. משה, שזה תפקידו האחרון כמנהיג, לא יצא למלחמה. גם לא מינה את יהושע, אלא את פנחס. לא מצאתי דיון על כך בקדמונים אך נראה לי בפשטות כי: א. אשתו של משה היתה מדיינית. ב. פנחס הוא אשר עמד בפרץ בפרשת בעל-פעור ומן הראוי שהוא ישלים את המלאכה וגם ידאג לחיסול בלעם אשר בספר יהושע [כג 22 ] הוא מכונה "הקוסם".
[אגב פרשנות צצה במוחי כעת סברה על האמרה "אמר רבא אמר רבי יוחנן דכתיב "היו צריה לראש" [איכה א] – כל המיצר לישראל נעשה ראש" - כל צר ואויב לנו כבלעם דינו מוות בסיף ויוותר ממנו רק ראש].
וכל שונאי ישראל כן יאבדו במהרה בימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה