המשנה הזו, של דברי רבן שמעון בן גמליאל, נשמעת תמוהה לכאורה.
איזה מקום יש להשוואה ביו היום הקדוש בשנה – יום הכפורים, בו לפי אמרת חז"ל "רועדים אפילו הדגים במים", יום בו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה וכולו רצוף אהבת ה' ויראתו, ומסכת שלמה ["יומא"] דנה בו ובהלכותיו, לבין
חג עלום שרק הלכה אחת לא מנומקת חלה עליו – לא לומר תחנון.
ולומר על שניהם – "לא היו ימים טובים לישראל".
אבל
אם נעיין לעומק – נוכל להבחין בכמה דברים מעניינים :
- עיקרם של שני המועדים רצוף אהבה – בין ישראל למקום ובין ישראל לישראל.
- מלבושים לבנים מאפיינים את אירועי הימים הללו. בגדי הלבן של הכהן הגדול ובגדים לבנים שאולים של בנות ירושלים.
ומהי מהותו של יום טו באב – מבארת הגמרא: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה".
יש כאן רק לא רק אירוע המסמל את אחדות עם ישראל, אלא יותר מזה את הסמכות הגדולה שניתנה לחז"ל לפרש את ההלכה לפי תנאי הדור.
ומעניינת דרך הפירוש הנובעת דוקא מהלכה שלכאורה היא ההפך המוחלט, "פרשת בנות צלפחד" – המהפכה הפמיניסטית".
כאשר בנות צלפחד פונות למשה רבנו בבקשה לדעת את ההלכה, כאשר אדם מת ואין לו בנים, רק בנות. ברור להן שאם יש בן אחד הוא היורש ולבנות אין מאומה ועל כך אינן מערערות. אך כאשר יש רק בנות? ומשה אינו יודע או אינו רוצה לתת להן מענה והוא פונה אל הסמכות העליונה, לא-ל עליון, העונה לו "כן בנות צלפחד דוברות". מגיעה להן הירושה [ולא לקרובי משפחה רחוקים]. אבל אז צצה שאלה שניה - נחלת השבט נפגמת. ומשה שוב פונה אל הא-ל, והתשובה ניתנת: נישואין רק בתוך השבט.
חלפו שנים וחז"ל דוקא על צו זה הסתמכו להביא לאחדות, ע"י מתן פרשנות "הוראה זו לנישואין רק בתוך השבט רק להן נאמרה, ולדורות מותר לבני השבטים להינשא זה לזה".
פסק דין עקרוני ומתווה דרך עד כדי ציונו כשווה מעלה ליום בו ניתנו לוחות שניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה