חוקת - מי מריבה

אחת הפרשות הקשות והתמוהות במקרא. נביא את שתי הגרסאות וננסה להבין.

א.    שמות [יז 1-8]:

" וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם  לִשְׁתֹּת הָעָם.  ב וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה-תְּנַסּוּן אֶת ה'?.  ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא.  ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.  ה וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר-קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.  ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה:  עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן.  {פ}

ב.     הפרשה בחומש במדבר [כ' 1-13]:

"א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.  ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה' אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֲלֵיהֶם. 
ז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  טוַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  {ס}  יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן: יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה'; וַיִּקָּדֵשׁ בָּם .."

התמיהה העיקרית עליה תוהים כולם היא מה נשתנה? למה בבמדבר היה חטא נורא של משה ואהרן שהביא לגזר דין מוות עליהם?

לכאורה, בקריאה פשוטה, חלה כאן אי הבנה של משה. הרי הקב"ה אמר לו 'קח את המטה' והוא פשוט לא הבין את משמעות ההבדל בקטע "ודיברתם אל הסלע". האם זה מצדיק את "יען לא האמנתם בי להקדישני" ?

אחד מגדולי הדרשנים בכל הדורות, ה-אלשיך הקדוש, נשא דבריו בפני החבורה המיוחדת של צפת – המנהיג האר"י הקדוש, רב הקהילה מרן יוסף קארו ה"בית יוסף" והפייטן הדגול הרמ"ק רבי משה קורובירו וחבריהם. הדברים נשמרו ונדפסו בספרו "פני-משה" [דברים כב] בפירושו לפסוקים "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך..." וכו'. נצטט:

"לעניין הכתובים אומר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות 'ואהבת לרעך  כמוך' ולהשריש בה קו לקו, עם היות שקשה הדבר בעיני בני-אדם לייגע בעד זולתם... דע לך שכל כך היה מושרש ומלומד במצווה שמעצמך לא תוכל להתעלם. מעצמך ותעשנה".

האיר עינינו הרב יונתן מילוא יצ"ו כי כאן העמידנו המקרא על ההבדל בין שמות לבמדבר ודברים.

ברפידים [חומש שמות] משה, שדיבר אל עם העבדים אשר יצאו ממצרים ודרשו להם מים, היה זקוק להכות במקל.

בעוד בקדש כבר חלפו כמעט 40 שנה והדור החדש התחנך בדרכי התורה והוא כבר מושרש בה. אליו צריך רק לדבר. לכן במציאת האבדה נוקט הכתוב בלשון "לא תוכל להתעלם": אחרי שגדלת וחונכת בדרך הישר כבר מוטבעת בך ההנהגה ופשוט לא תהיה מסוגל, לא תוכל !

ומשה עדיין אינו קולט את עצמת השוני בעם שהוא עצמו גידל וחינך, לכן אומר לו הקב"ה "לא האמנת".

לאחר כתיבת הדברים מצאתי קטע בו מצטטת סיון-רהב מאיר את דברי הרב אליהו בלומנצוויג [ראש ישיבת ההסדר בירוחם], העוסק במסר הטמון בדברים: "עתים רבות האדם רואה מולו 'סלע' – מציאות חסומה, חומה חוצצת. אפשר להכות אותה, לחצוב בסלע – אבל כדי לעורר כוחות פנימיים, להוציא מים טמונים בפנים – צריך לדבר, להסביר, להתחבר, לשכנע. זה סגנון ההנהגה, החינוך, בעל משמעות. עם הכניסה לארץ משתנית הדרך להוביל את העם. הכאה לא תועיל. גם להיום – חינוך והסברה הם דרך מועילה יותר. מעבר מה שנראה לנו כסלע צחיח יש מים חיים, והדרך להגיע אליהם, לחשוף אותם, היא לא במקל אלא במילים הנכונות..."

בניסוח שלי: משה לא השכיל להבין שהוא הצליח במשימתו, העם אשר הוציא ממצרים כבר תם במדבר. לפניו ניצב עם בן-חורין, מלומד באמונת ה', ואליו יש לדבר, להוכיח בדברי נועם לא במקל חובלים. הוא זקוק להנהגה חדשה היודעת להוביל ולא לאלף. דור חדש צריך רוח חדשה...