יום ראשון, 10 ביולי 2016

חוקת


משה ואהרן קיבלו בפרשה זו יחס קשה מהקב"ה. נאמר להם: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" [במדבר כ' 12].
קשה להבין, שניהם הקדישו תקופת חיים שלמה להוליך את העם במדבר וכל חזונם היה להביאו אל היעד, והנה אכזבה כה קשה.
מה כבר היה חטאם ? - התורה אינה מפרטת אלא רק רומזת, ועל כן כל  גדולי הפרשנים עסקו במדוכה זו.
אחד מגדולי המלומדים ביהדות מן המאה ה-19, שד"ל [שלמה דוד לוצאטו], ספר ומנה 13 חטאים שונים שהעמיסו עליהם הפרשנים [כמדומני האברבנאל הוא האומר כי אם נרכז את כל החטאים שטפלו עליהם יהיו הם רשעים מבלעם[.
אם נקרא את הפסוקים לפי פשוטם נמצא כי החטא הנורא היה שהקב"ה אמר למשה לדבר אל הסלע והוא הכה אותו במטה [לאחר שבמקרה קודם נאמר לו במפורש להכות את הסלע, ואילו כאן נאמר לו במפורש - לקחת עמו את המטה] האמנם יש בכך חטא כה גדול?

אינני מעז להגות ולחפש פירוש חדש שמא ח"ו אעמיס על משה חטא נוסף, אך נראה לי כי צריך להבין את הדברים לעומקם. כבר בפסוקים בספר שמות כאשר הוטלה השליחות על משה, הוא בתחילה סרב ואמר "הן לא יאמינו לי" וביקש הוכחה מוחשית. משה שידע את העם ביקש "אות או מופת" והקב"ה נענה לו והציג לרשותו שלושה: היד הנתקפת צרעת וחוזרת לאיתנה במחי יד, המטה ההופך לנחש, והמים ההופכים לדם. במסע במדבר שוב נענה לו הא-ל ונותן לו להוציא מים מן הסלע בשיתוף המטה. אך הנה חלפו ארבעים שנה ועתה הוא ניצב מול דור חדש, והא-ל אומר לו "דבר אל הסלע". נראה כי משה, המנהיג הדגול, התעייף ואיבד את ההבנה לדור החדש ושוב הוא נזקק לעזרת המטה. אולי הגיעה העת להחליפו במנהיג  צעיר ורענן. כלומר, אין כאן עונש אלא הכרת המצב. למחשבה זו הגעתי מתוך השוואה - כאשר העם עבר חטא נורא במעשה העגל, עמד משה בפרץ בין העם לקב"ה והגן עליהם בהצלחה. ואילו כאן הוא זועם על העם ["אומר: שמעו נא המורים"] עד שהקב"ה כביכול מגן על העם מפני זעם משה.

נראה גם כי הנהגת העם ביציאה ממצרים היתה ע"י שלישית הנביאים: מרים, אהרן ומשה, ומות מרים היה עבור משה מכה חמורה. מות מרים גם החריף את בעיית המים, ומשה אינו מתייצב מול העם אלא מסתגר באוהלו ונופל על פניו [במדבר כ'6]. הקב"ה מחזיר אותו לימי נעוריו כאשר הוא אומר לו: "קח את המטה" וכאשר הקב"ה מדריך אותו להשתמש בכח ההנהגה–הכריזמה של מנהיג מוכר ואומר לו: "דבר אל הסלע" [כ'8] משה החושש מתלקח ופועל בכח: מעליב את העם ובתוך הזעם גם מכה את הסלע פעמיים! ההכאה השניה היא שפסלה אותו מלהמשיך ולשמש מנהיג. אמנם כל אדם זכאי לטעות אולם מנהיג החוזר על טעותו אינו יכול להמשיך להנהיג.
ולשאלה הנובעת מאותו מעשה - מדוע נענש אהרן? הרי הוא לא הכה את הסלע ולא פנה אל העם. בכל מהלך האירוע הוא היה דמות פסיבית. אולי דוקא לכן נפסל גם הוא מהנהגה. בעת מי-מריבה הוא כבר היה הכהן הגדול המשוח בעל סמכות פולחנית ומוסרית, ובהעדר מרים היה הוא חייב לעצור את משה לאחר המכה הראשונה בסלע.
במיוחד לאור הכריזמה שלו כאיש השלום והאהבה, אשר אפילו במעשה העגל לא יצא  מגדרו וניסה לפייס ולמצוא צד זכות. כאן כאח הבכור - הכהן הגדול, הוא ניצב ושומע את הטפת הזעם ואינו מתערב. סימן שגם הוא הזדקן ועליו להעביר את התפקיד לצעיר מלא יוזמה והכרת המחויבות של התפקיד.
נראה לי  שאני חייב להביא עוד הסבר אחד, למה נאמר להם: "מדוע מריתם בי להקדישני". נראה לי שהפשר טמון בפיסוק נכון. הא-ל הוא היודע כי כוונתם היתה לטובה וכאשר אהרן ומשה לכאורה מרו את פי ה' והשתמשו במטה היה זה מתוך מגמה "להקדישני". ושאלה אחרת שטרם פתרתי ואני מפנה אותה אליך הקורא המלומד/ת: למה קרוי המעשה "מי מריבה", מי רב כאן עם מי? 

יצוין כי שלא כמו שד"ל, לא עברתי על כל הפרשנים והמפרשים, ואני מקווה שיש ביניהם מי שכבר נקט בפרשנות כזו הנשמעת לי נובעת מן הפסוקים עצמם. והקב"ה יהיה בעזרנו להבין דברי תורה לאמיתם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה