תקיעת שופר
השופר, או בשם
אחר "הקרן", הוא אחד מכלי הנגינה בהם השתמשו הלוויים לנגינה בבית המקדש
["הללוהו בתקע שופר"] אך מאחר ואין לו סולם צלילים ומאידך קולו
עז וחזק במיוחד, השתמשו בו גם לטכסים ולסימנים מיוחדים.
כדי לכנס את העם או את
המפקדים השתמשו ב"תקיעה" [צליל חזק וממושך] בדומה לשימוש באזעקה של
ימינו, ומכאן בא החשש של התושבים בשמעם אותו, אולי הוא מזעיק על בוא אויב או על
מגפה ["אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" עמוס ג' 6].
צליל אחר שלו,
"תרועה" [קריאות קצרות וצפופות], שימש בהכתרת מלכים.
עוד צליל,
"שברים" [קריאות בינוניות קטועות ורצופות], שימשו לאות אבל בהיותן דומות
לאנחות.
ב"יום הזכרון" החל באחד בתשרי
[מכונה כיום "ראש השנה"] בו נצטווינו ע"י התורה לתקוע [לכינוס העם]
ולהריע [להמלכת מלך מלכי המלכים עלינו] נוספה ע"י חז"ל גם הקביעה להעיר
את לב העם לחזרה בתשובה ["שברים"]. כיום שומעים אנו את כל הקולות הללו
ברצף.
בעת מסע העם במדבר סיני שימשה התקיעה
למקרא העדה, להתוועדות והתכנסות. התרועה
המרוסקת הרועדת והמזעזעת יועדה לקרוא למסע או ליציאה לקרב.
התורה מצווה עלינו [ במדבר כט 1-6] :"א
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה
לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה
לָכֶם. ב וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ
נִיחֹחַ לַיהוָה--פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, אַיִל אֶחָד; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה
שִׁבְעָה תְּמִימִם. ג וּמִנְחָתָם--סֹלֶת בְּלוּלָה
בַשָּׁמֶן: שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל
ד וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, לְשִׁבְעַת
הַכְּבָשִׂים. ה וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד חַטָּאת
לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. ו מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ
וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם,
כְּמִשְׁפָּטָם: לְרֵיחַ..."
וכן בחומש ויקרא [כג
23-25]: "כג
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כד דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה
לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כה
כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'...
{ס}
המשנה והתלמוד הבבלי העלו
נקודה מיוחדת [בבלי, מסכת "ראש השנה"
דף כט עמוד ב]:
משנה: יום טוב של ראש השנה
שחל להיות בשבת – במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן
יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן
יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין, ועוד
זאת היתה ירושלים יתרה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא – תוקעין,
וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.
גמרא:
מנא הני מילי? אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: "יום
תרועה היה לכם", וכתוב אחר אומר: שבתון זכרון תרועה". לא קשיא: כאן ביום
טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאוריתא היא –
במקדש היכי תקעינן? ועוד: הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי. דתנא דבי שמואל:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו" - יצתא תקיעת שופר ורדיית הפת – שהיא חכמה
ואינה מלאכה, אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה. דאמר
רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו
וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמה דלולב, והיינו
טעמא דמגילה".
השאלות עדיין נוקבות. מדוע
ביטלו חז"ל מצווה מפורשת מן התורה לתקוע בשופר,
ומדוע במקדש היה מותר לתקוע?
ברשותכם
נעבור לימינו אלה:
בגולת הונגריה היו קהילות
יהודיות שהיו ידועות בקיצוניותן. התפרסם במיוחד הרב משה סופר, הידוע על שם ספרו
ה"חתם סופר", שהיה מקובל על כל תפוצות היהדות כגדול בתורה, ופסיקותיו
נתקבלו.
נכדו של
בעל החתם סופר היה הרב עקיבא יוסף שלזינגר, אשר נולד בעיר בה חי ופסק סבו –
פרשבורג, הקרויה כיום ברטיסלבה. בקצרה כינוהו עי"ש [ראשי התיבות של
שמו, והיום יש בישראל מדרום לגדרה ישוב על שמו: "בני עיש" ובירושלים בשכונת
קוממיות-טלביה רחוב על שמו].
הוא נולד
בשנת 1838 וכבר בגיל 19 הוסמך לרבנות ע"י גדולי דורו. הקים בעירו אגודה בשם "שומרי
הדת", אגודה קיצונית למלחמה בהתבוללות ובתנועת הרפורמה, אגודה הקיימת עד היום ברבות מקהילות ישראל. בשנת
1865 פרסם ספר בשם "לב העיברי" [אין כאן שגיאת כתיב - העיברי הוא
ראשי תיבות עקיבא יוסף בן רבי יחיאל]. בחלק ב'
של הספר קרא לעליה המונית לארץ ישראל, ואף התווה קווים להקמת צבא עברי ועבודת
האדמה. בשנת 1870 עלה ארצה והתיישב בירושלים, בה התקבל בשמחה ע"י הקהילה
החרדית שראתה בו תוספת כח תורני חשובה. אך עד מהרה קומם נגדו את הקיצונים בהוציאו
פסקי דין שהיו שרויים במחלוקת. המפורסמים בהם – התירו לאדם העולה לארץ ישראל שאשתו
מסרבת להצטרף אליו – לשאת כאן אשה שניה על פניה. ופסק החשוב לענייננו: לתקוע
בירושלים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת ! הוא השיג חתימות של עוד 22 רבנים חשובים
ובכך יצר פסק בסמכות של 'סנהדרין קטנה' המורכבת מ-23 חברים. אך מנהיגי העדה החרדית
בירושלים [ששלטו גם על המקורות הכלכליים של העדה] – הטילו עליו "חרם" ובהגיע
ראש השנה לא הופיעו אותם רבנים למניין התפילה של הרב שלזינגר. בשנת 1922 נפטר רבי
עקיבא יוסף, רב שנים ושבע רוגז.
לפני
כעשרים שנה ויותר [בשנות השמונים] התפללתי בראש השנה שחל להיות בשבת ליד הכותל
המערבי, ובדרכי חזרה שמעתי בבירור קולות תקיעת שופר בוקעים מהרובע היהודי. לא היה
לי כח ללכת לראות מהיכן הם, אך שמחתי להיווכח שיש ממשיכים למנהגי ירושלים.
שמעתי
שבשנות השלושים למאה חי בירושלים יהודי בשם הרב אנגלנדר, שביקש לחדש את תקיעת
השופר בשבת – אך רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק מנע ממנו.
שמעתי גם
שהשנה פסק בית דינו של הרב אבן-ישראל (שטינזלץ) לתקוע בשופר בעיר העתיקה. אך איני
יודע אם זו שמועה או אכן עובדה.
דברים
אלו נכתבו בעקבות שיעור בנושא של מורי ורבי הרב אברהם קוסמן שליט"א אך
הם משקפים את אשר אני הסקתי ואינם
מחייבים אותו. בפרט שהשמטתי את עיקר דבריו - את עמדתו של התלמוד הירושלמי בנושא,
מאחר ועדיין איני מבין אותה כראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה